לפני שנים ראיין בגל״צ יעקב ברדוגו את אביגדור ליברמן.
היה זה אחרי אירוע כואב שבו נהרג חייל צה״ל הי״ד שעלה מרוסיה.
החייל היקר והגיבור לא היה יהודי והסוגיה הפופוליסטית של מקום קבורתו הראוי של חייל שאינו יהודי שוב נשלפה מהבוידעם ונוצלה לניגוח היהדות ונושאיה. אתם מכירים את הז׳אנר.
ליברמן טען שיש לקרוא לכל מי ששירת בצה״ל 'יהודי', ולעומתו, בהַגְחָכַת הטיעון, ענה ברדוגו בקור רוח: ״למה יהודי? אולי נגדיר אותו כרואה חשבון..״
ולעצם העניין.
א. אם אתה משורר, זה כמובן בסדר גמור להגדיר כך ניצחון. בשירה לא חייבים להיצמד ללוגיקה. ההיפך, ככל שתתנתק מהשכל ותיתן לדמיון דרור, תיחשב כבעל מעוף ויצירתיות. אך אם אתה ח"כ אתה צריך לדבר על מדיניות סדורה ובאופן לוגי.
מדיניות ציבורית, ביטחונית, חינוכית או כלכלית איננה סדנת כתיבה יוצרת או קואוצ'ניג.
ככה מגיעים למציאות בה אין שום ערך לדיון. אנשים ממציאים הגדרות ממוחם הקודח למונח עליו הייתה צריכה להיות הסכמה על פי מסורת מקצועית וקריטריונים ברורים, וכך מוכרים לציבור בושם ערטילאי מתקתק המתפוגג במהירות
ב. עצם הדיון והטלת הספק בקיומה של הגדרה בכלל, על מונח שאלפי שנות היסטוריה צבאית הסבירו אותו, זהו טירוף שמעיד על הטרלול התרבותי בו אנו חיים.
מדובר בהשחתה אינטלקטואלית וחורבן שכלי. וכשזה השיח – אין תחתית נראית לעין.
זה נכון גם לגבי מושגים בסיסיים נוספים. גבר או אישה למשל, הם לא מציאות נרטיבית, אלא הם הגדרות אובייקטיביות הקשורות למציאות ביולוגית.
ויהדות? יש כללים למהי יהדות, ואין ׳זרמים ביהדות׳ כמו שאין ׳זרמים׳ בלימודי כימיה, רפואה, פיזיקה ועוד.
בתוך גבולות הגזרה מִקַּדְמַת דְּנָא של התחום יכולים להיות בירורים, אבל לא יתכן דבר והיפוכו. ממש לא.
אחרת, אני פרופסור לפיזיקה ואתה הקורא מומחה לסייבר התקפי. למה לא? פשוט הגדר מחדש את התחום והפכת ליודע דבר.
ככה מגיעים למציאות בה אין שום ערך לדיון. אנשים ממציאים הגדרות ממוחם הקודח למונח עליו הייתה צריכה להיות הסכמה על פי מסורת מקצועית וקריטריונים ברורים, וכך מוכרים לציבור בושם ערטילאי מתקתק המתפוגג במהירות.
ג. אז כיצד קרה שאלפי שנות היסטוריה צבאית נעלמו כלא היו בהקשרי המושגים 'ניצחון' ו'הפסד'?
כיצד הפך גם המושג הזה לנושא לוויכוח? שוב, לא האם אנו מנצחים או לא, אלא ויכוח על עצם ההגדרה של המושג.
(לפיד כידוע הגדיר מחדש גם את המושג ׳אנטישמיות׳).
ד. נתקדם. 'הכרעה' מלשון כריעת ברך. האויב המוכרע חדל מלתפקד ביעילות מבחינה ארגונית כללית.
כעת למען היושרה המקצועית, עשו הבחנה בין מקסימום אפשרי למינימום הכרחי. בין סף לרף.
המקסימום האפשרי הוא לשטח את כל הרצועה, לגרש את כל האוכלוסייה וליישב את כל עזה.
אבל במינימום ההכרחי ההגדרה הצבאית הקלאסית, לעולם הייתה חיסול יכולתו של הארגון לפעול ביעילות.
(ברור שימשיך להיות ויכוח ער ותוסס על משמעותו הפרקטית של אויב החדל לתפקד ביעילות, אך כעת לפחות הדיון נתון בתוך גבולות גזרה תחומים שלא יאפשרו ליפול לתהום). במצב הזה גם אם יאמר האויב אלף פעם שהוא ניצח ויסמן V בידו כשרגל מונחת תחת צווארו, אין לכך שום משמעות. הוא הובס וזהו.
זה לא אומר שכל חמאסניק הושמד, אלא הארגון כארגון, פוליטי וצבאי, מפסיק לתפקד ביעילות. זהו רגע ההכרעה ורגע הניצחון.
זה גם לא אומר שברגע ההכרעה מפסיקים להילחם. אפשר וחובה להמשיך בהשמדת האויב במשך שנים, אך האויב הוכרע, ואנחנו ניצחנו. בע"ה.
עם ישראל הולך, מבריא ומתאושש באופן פלאי דווקא מתוך המשברים הגדולים ואף אחד לא יוכל לעצור את התהליך הזה
ה. לדוגמה:
דמיינו קרב היאבקות בו שניים נאבקים זה בזה. על מנת להכריע ולנצח אין צורך להכות בכל איבר ואיבר של היריב. מספיק להכותו ב׳מרכז הכובד׳ ובכך להכריעו. פגיעה בליבו או במקום רגיש אחר תכריע אותו. מכאן הגיע עיקרון המלחמה ׳ריכוז מאמץ׳.
ורמת החבלות, הפציעות, הכאב וכד' של המכריע, כלל לא רלוונטיות לעצם הגדרת הניצחון. הוא ניצח ניצחון מוחלט וזהו.
הוא יעמוד על הפודיום ויזכה במדליה גם אם שבר יד, איבד עין או אפילו אם נקטעה רגלו.
4:0 או 8:7 במשחק כדורגל הן ניצחון מוחלט באותה מידה.
ואם תחושותיו של המנצח חמצמצות לאור המחיר? אז נחדד זאת כך:
הוא ניצח ניצחון מוחלט באופן אובייקטיבי לגמרי וחש תחושה אחרת מבחינה סובייקטיבית התלויה בו בלבד.
הניסיונות הפופוליסטים לצבוע בשחור את המלחמה ולזרוע זרעי פירוד, דכדוך ודיכאון – לא יצליחו שוב.
ו. צריבת הנרטיב התבוסתני כמו אחרי מלחמת יום כיפור לא תעבוד הפעם. בזכות לוחמים, משפחות שכולות, משפחות חטופים, פצועים ועמך בית ישראל רבים המחזיקים את החשבון הגדול למרות המחיר והכאב.
עם ישראל הולך, מבריא ומתאושש באופן פלאי דווקא מתוך המשברים הגדולים ואף אחד לא יוכל לעצור את התהליך הזה.
עם גדול אתה עם ישראל. קום וחיה!
