במלחמה הזו, אנו נחשפים לכל כך הרבה גיבורים מיוחדים.
לפני שנתחיל, שלא נתבלבל לרגע, אין פה שום תחרות מרה ויצרית חס ושלום ואין פה שום גאווה ושחצנות של האחד ביחס לאחר, על מי יותר גיבור.
רק ענווה.
ענווה כלפי ״כלל ישראל״ ונצח ישראל, הגדולים ועצומים יותר מכל אדם פרטי, ענק ככל שיהיה.
והענווה הזו, היא היא מקור הגבורה.
ועדיין, ראוי לחברה חפצת חיים לסמן לעצמה את המגדלורים המיוחדים אליהם ראוי לשאת את העיניים.
הרי אם ״כולם גיבורים״ באותה מידה, אז בעצם אף אחד לא גיבור..
בעולם פרוגרסיבי, סימון הגיבורים נתפס כפוגעני ומעליב את מי שלא סומן ככזה. ככה חברה מחסלת את עצמה.
אז ראשית, ב״סולם הגבורה״ יהיו הלוחמים עצמם כמובן, אלו שעומדים בקו האש, ואחר כך תומכי הלחימה, והורי החיילים, ונשות המפקדים וילדיהם, והמילואימניקים ורעיותיהם, והורי החטופים האציליים והאלמנות המרשימות, והמשפחות השכולות ועוד ועוד, כולם כולם גיבורים אדירים.
מי יותר ומי עוד יותר.
אבל אם יורשה לי, ושלא תצא תקלה תחת ידי, הגיבורים הגדולים העומדים אולי בשפיץ של השפיץ של הסולם הזה, הם המשפחות שבניהם נהרגו מאש כוחותינו והן מתעקשות שלא להתפרק. הן מחבקות ותומכות בחיילים היורים.
מצמרר. וכגודל הנסיון, כך גודל הגבורה.
כאילו אומרות הן לנו, בלי מילים, ״אם אנחנו יכולים לקום מהכאב, להתחזק ולחזק, ולא לשקוע בפרטיות, אז כולכם יכולים..״
אין דבר יותר אנושי ומובן מלכעוס, להתעסק באובססיביות בחיטוט במה היה אילו, לחפש את האשמים ולשקוע ביגון. הרי היה זה אירוע שבמבט אנושי יכל להימנע לכאורה, לא..?
והמשפחות הללו, לא רק שהן קמות מהאבל, הן גם קוראות ומזמינות, ממש דורשות בתקיפות עדינה ממי שהרגו בשוגג את בניהם לבוא אל ביתם, לחבקם, לאמצם אל ליבם, להתחזק ולצאת הלאה מחוסנים ובריאים בנפשם.
אין מילים לתיאור גודל האצילות הזו ושורשיה.
רק להקשיב למילים הללו ולתת להן להיספג בעצמותנו מכף רגל ועד ראש. פעם ועוד פעם.
זה מרפא, מחזק, מאיר באור בוהק ומסמן לנו דרך וכיוון.
נתפלל שאף אחד לא יעמוד בניסיון הכואב הזה.
פשוט נשפיל מבט, נזקוף קומה ונצדיע להם.
יש לנו מודל אדיר לחיקוי מתוך הזדהות ולימוד.
אשרי העם שאלו הן משפחותיו.
