א. בערב אחד ב2003, כל צמרת החמאס התכנסה למפגש בבית בעיר עזה (ביניהם, ראשי חמאס של היום, איסמעיל הניה, מוחמד אל זהאר, ומוחמד דף). צה"ל ידע ותכנן לחסל בפגז אחד את כולם. היה צריך משקל טון. אבל היה חשש לפגיעה גם ב'בלתי מעורבים' בבנין ליד. חיל האוויר לחץ, והרמטכ"ל תמך, להסתפק ברבע טון, לוודא שלא יפגעו שכנים. התוצאה: כולם ניצלו וברחו.
הרמטכ"ל היה בוגי יעלון.
לימים הוא יגיד כך על החלטה זו:
"צריך להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים. אני שואל האם אחרי שאני מאשר פעולה, והיא מתבצעת, אני יכול להסתכל על עצמי במראה?"
"הבנתי שאנחנו יכולים לנצח את הקרב הזה (חיסול כל צמרת החמאס) עם פצצה של טון. אבל עם עשרות הרוגים, נשים וילדים, זה כמו לנצח קרב ולהפסיד במלחמה. וההמלצה שלי, בשלב הזה, לא לתקוף".
ואני שואל: אחרי 7/10, האם בוגי מסוגל להסתכל על עצמו במראה בגלל שהיסס ולא ירה? או שרק שהוא יורה הוא לא יכול להסתכל במראה?
ואני מציע שאין משיחיסט כמו בוגי. אבל המשיח שהוא מחכה לו הוא יש"ו, והמוסר שהוא הולך לפיו מגיע מהמשיח הנוצרי שלו.
ב. לעומת זאת, אם בוגי היה מחובר לשורשים שלו, והיה מבין שהקיום שלנו כעם כאן חרוז בשרשרת הקיום, גורל, תקוות וחזון של העם היהודי מיציאת מצרים דרך ימינו ועד חזונות הגאולה של הנביאים, שזה באמת 'משיחי' ביהדות, הוא היה אדם הרבה יותר מחובר למציאות, מבין לאשורה את המציאות בה אנו חיים, ומייצר עמוד שדרה מוסרי של אמת.
חבל שלא שינן את החמלה השקרית של שאול על אגג, ואת ההדרכה של הנביא ירמיהו כלפי הרוע, 'ארור מונע חרבו מדם', ואת המשפטים הפשוטים שילדים לומדים בתלמוד תורה 'הקם להרגך השכם להרגו', וכל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים'. ואת המחירים האדירים שמשלמים בדם כשמזלזלים בזה.
אבל בוגי מתיימר להיות ליברל לא משיחי, אז הוא גם משיחיסט עם מוסר נוצרי וגם תלוש מהמציאות, שזה תמיד הולך יחד.
ולכן הוא ממש בטוח לגמרי שחמאס תקפו ב7/10 בגלל ה'ימין המשיחי'. ועדיין מאמין בבדיות של תודעת אוסלו. ממש אשרי המאמין. הוא ממש מוכרח לאנוס את מוחו להמשיך להאמין בבדיות. משיחיסט, אמרנו.
ולכן בוגי בוחר לא לנצח. כי אצלו נצחון ומוסריות זה פרדוקס. הנצחון להבנתו הוא קיום הצו המוסרי הנוצרי.
ג. הבעיה של בוגי איננה מפקדים עם כיפה באשר הם. הבעיה שלו היא עם אנשים שרואים את האקטואליה מעוגנת בשרשרת הקיום והזהות והחזון העתיק של העם הזה, ומבינים שלא ניתן להבין את המזרח התיכון, ואת המוסר הראוי להנהיג בו, בלי חיבור והבנת השורשים של זהויות דתיות עתיקות.
לאנשים האלה הוא פשוט קורא 'הרב דב ליאור' ומציג אותם בצורה קריקטורית. ולא מוכן שהם יציעו דרך אחרת. אבל הם ממלאים את הפיקוד ביחידות השדה, ולא מעוניינים להשתמש במראה השבורה שלו, (שיותר דומה למראות שוברות הצורה במתקני שעשועים) וזה מרתיח אותו.
ד. וגם את ברק רביד זה מרתיח. ולכן הוא מוכן לתקוע סכין בגב של צבא היבשה ומפקדיו מול העולם כולו, ולבדל את עצמו מזה, כי הוא מזדהה עם הליברלים בעיני עצמם בcnn יותר מאשר עם בני עמו. אז הוא רוצה להראות לכל שהוא 'בצד הנכון'.
ה. משה רדמן טועה בדבר אחד. עוד לא התחלנו באמת להנהיג. רק חילצנו עצמות. אבל איננו מעוניינים לעשות זאת במניפולציות, בריונות ודורסנות, אלא רק בדרך המלך. לשכנע, להסביר, להציע אלטרנטיבה אמיתית שעובדת ומקדמת את עם ישראל, ולבקש את אמונו. ושהעם ישפוט!
ו. דבר אחרון. מי שחשב שסיפורי הרפורמה מאחורינו, כי אנחנו מאוחדים במלחמה, שוגה. הרפורמה היא נקודה מתוך רצף. שאלת היסוד היא זהותנו ודרכנו. ושאלה זו לא נפתרת במלחמה אחת, אלא רק מתחדדת. ובעז"ה נברר זאת יחד, מתוך אמון בעם היהודי, בזהות שלו, ובמצפן הערכי החד שלו.
ומתוך אמון הדדי. למרות כל מה שכתבתי כאן עליו, הוא היה הרמטכ"ל שלי, הלכתי אחריו כמפקד למרות הביקורת שכבר היתה לי עליו. עכשיו תורו!
שבת שלום
