הערבות של כולנו למען האחים השבויים שלנו באה לידי ביטוי בשני אפיקים מרכזיים:
א. כל שבוע אנחנו מתפללים כמה פעמים על 'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה'. כל יהודי פרטי בצרה בכל מקום בעולם, אנחנו ערבים לו ועושים הכל למענו.
הכל, חוץ מכמה דברים שלא עושים:
1. כמובן שלא עושים קמפיינים פוליטיים להפלת ממשלה נבחרת על הגב של חטופים תוך פגיעה קשה ביכולת לשחררם. מתק השפתיים לא מסתיר את הכוונות הזרות של אידיאולוגיות שמאל שמאז ימי המהפכה הצרפתית עד ימי 'קרבנות השלום' ואידיאולוגיית המגדר, תמיד ידעו להפקיר אנשים לגורלם תוך מיצג שווא של דאגה להם.
2. לא עושים רעש ציבורי ואייטמים תקשורתיים במתק שפתיים ו'איתות מוסרי' (virtue signaling) 'תראו איזה מוסרי אני – החזקתי שלט וצעקתי 'עכשיו' בקולי קולות', באופן שלא מקדם את המטרה (להיפך בדיוק) אלא רק את התדמית שלך כאדם כביכול מוסרי.
3. לא מקריבים ומפקירים את בטחון מדינת ישראל כולה ועצם קיומה, בשביל פדיון שבויים, כואב ככל שיהיה הדבר, כמו שלא מפקירים את בטחון המדינה וקיומה כדי להימנע מנפגעים בשדה הקרב.
4. הכי עדין ומדויק: לא עוסקים בכאב הפרטי בריש גלי בזמן שאנחנו במלחמה על התקומה שלנו כעם, כשכולנו כאיש אחד כל בית ישראל. וכמו שאמר מתתיהו חשמונאי לבניו כשנהרג אחיהם יהודה המכבי בקרבות ונפלה רוחם: "אני אצא עמכם ואלחם בעמים פן יאבדו בית ישראל, ואתם נבהלתם על אחיכם?".
התכנסויות ציבוריות צריכות לעסוק בחיזוק הכוחות והרוח לתקומה ונצחון, ולא לשקיעה בכאב הפרטי.
יש הרבה מקום לכאב פרטי בתפילה ותחנונים, בלוויות וניחומי אבלים, בהתגייסות לעזרה וחיבוק, וגם אינני שופט את מי שלא עומד באופן אישי בניסיון הקשה הזה לפעמים, אך הציבור צריך לעסוק בתקומה וזקיפות קומה.
וכאן יש מחלוקת עמוקה עם מי שחושב שמדינה היא רק חוזה בין ממסד לאנשים פרטיים. בעם ישראל, מדינה היא ברית. ולא מפרקים אותה כי 'לא עמדו בחוזה'. אף מדינה לא תשרוד כך בתנאים מאתגרים, בטח לא ישראל.
ב. יש עוד דרך לגשת לערבות העמוקה עם השבויים שלנו:
השבויים שלנו זה באמת לא רק צער פרטי. זה עניין לאומי. מעל מאה ישראלים שבויים בידי עמלק זה פגיעה לאומית קשה בכולנו.
ועל זה יוצאים למלחמה. כמו שעם ישראל יצא למלחמה כששבו שבי אחרי מיתת אהרן הכהן, וכמו שדוד המלך יצא למלחמה כששבו שבי את נשותיהם וילדיהם בצקלג.
ועל זה בהחלט צריך גם להתכנס ציבורית. ושם, שחרור החטופים כרוך כאחד עם רוח הנצחון והתקומה והחירות הלאומית. כסוגיה לאומית, חירות השבויים וחירות עם ישראל כולו מעול הפלישתים ועמלק ממש חד הם, ולא תיתכן התכנסות ציבורית, בטח לא תוכנית מדינית או פוליטית, בה מנתקים ביניהם!
כל המיזמים של: 'נשב לליל הסדר אבל נזכור גם אנשים שעדיין בשבי' מחמיצים לגמרי.
אני מציע אחרת: נשב לליל הסדר לחוג את שרשרת התקומה של עם ישראל ממצרים לירושלים, צעדת נצח מעומק העבר של לידת עם ישראל אל עבר שאיפות העתיד של 'חירות עולם', תוך שאנו יודעים שדור לדורנו יש לנו עדיין מלאכה רבה של יציאה משעבוד, רוחני וגשמי, פרטי ולאומי כאחד.
ואדרבה, זה הסיפור בעצמו!
