א.
בה׳ בשבט התש״ח, לפני 78 שנה בדיוק, יצאו 35 לוחמים מהר טוב לגוש עציון כדי לסייע לכוחות הנצורים שם.
בדרכם נחשפו הלוחמים על ידי זקן ערבי מהיישוב צוריף. הם נמנעו מכל פגיעה בו, שיכלה להבטיח את שלומם ואת עמידתם במשימה, ושחררו אותו.
שחרור מצמרר, שיעלה ביוקר.
לאחר זמן מה הגיע אליהם המון ערבי תאב רצח, הרג את כל 35 הלוחמים הקדושים ואף התעלל בגופותיהם בצורה מזעזעת ומקפיאת דם.
ישנן אמנם גרסאות שונות מזו בשאלה כיצד נחשף הכוח, אך העובדה היא שעד היום, אפילו תוך כדי טבח שמחת תורה התשפ״ד, הסיפור הזה משמש בכל שבוע חינוך בצה״ל כמופת לשמירה על ׳טוהר הנשק׳, ללא שום ערעור וחשיבה מורכבת יותר על המחיר הנורא.
ב.
לצד ערכים של רעות, דבקות במשימה, נחישות ומקצועיות יש כיום צורך עמוק לחדש את מוסר הלחימה ואת רוח צה״ל באופן שיבטאו תפיסה מקורית ויהודית, המשלבת את "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" עם בהירות מוסרית ערכית ומלאת ביטחון, ולא מוסר נוצרי מעוות.
האתגרים הם מורכבים, אבל העיסוק בכך הוא צורך השעה.
ארגונים שונים עוסקים בכך מתוך הבנת חשיבות העניין. זהו האתגר הגדול של ימינו – עיסוק במערכת ההפעלה המוסרית הלאומית בכל תחומי חיינו. לארגונים ולאנשים אלו אנו מצדיעים.
בשל התנאי והסייג 'רק אם צריך' אנו מתקשים לצאת מהגדר, הופכים לצפויים, וגורל המערכה אינו נישא עוד על כתפי הפיקוד הזוטר
ג.
לימים יפקד על גזרת גוש עציון מפקד חטיבה שיביא רוח אחרת לגמרי. בהמשך הוא יתמנה למפקד חטיבה 7 וימונה גם לאלוף.
מהמסמך המכונן של סיכום התפקיד שלו בחרתי מספר ציטוטים. אתם מוזמנים להתרשם:
״… בחרתי לכתוב על ׳הרצון להילחם׳.
לאורך כל תפקידי השתדלתי בכל מאודי לכונן רוח קרב איתנה ורצון להילחם בתוך ד׳ אמותיה של חטיבה 7. השתדלתי להשפיע על צה״ל.
המסמך שנכתב הוא במידה רבה מתוך כישלון המאמץ לשכנע את צה״ל בדבר הצורך בעיסוק ממוקד ברוח לחימה ובבירור מהותה במעשה מלחמה בן זמננו.
פעמים רבות נהגתי לשאול את פקודיי: 'אתה רוצה להרוג מחבלים?' – שאלה פשוטה אך מחוספסת, אשר אינה מותירה דרך מילוט מפני האמת הפשוטה, אמת הלוחם. בחלק ניכר מהמקרים, אחרי התאוששות קצרה מהשאלה הלא שגרתית, הייתי נענה: 'לא, רק אם צריך…' .
רק אם צריך??
לאורך הזמן הולך צה״ל ומתקשה לשמר רצון להילחם ונשאר בגדר 'רק אם צריך' … איך אפשר לדרוש מנהיגות קרבית הסוחפת גייסות לרעם התותחים ללא להט וחדוות חיכוך?
בשל התנאי והסייג 'רק אם צריך' אנו מתקשים לצאת מהגדר, הופכים לצפויים, וגורל המערכה אינו נישא עוד על כתפי הפיקוד הזוטר.
… רצון להילחם ונחישות לחצוב מציאות הם חיוניים על שולחנות הדיונים ובתהליכי בניין הכוח לא פחות מאשר בשדה הקרב.
תרבות ארגונית של קידום חדשנות ורעיונות לא שגרתיים נעוצה במידה רבה בנחישות וביכולת ביצוע על קצה גבול המרד.
… הרצון להילחם מיד נחשב לחרחור מלחמה ואלימות. לאחר שדף מפקד שלי בנושא רוח לחימה וחתירה למגע יצא למרחב הציבורי, קיבלתי מבול תגובות… יותר מכל על השורה האחרונה – 'לכו למשימתכם ואל תחזרו בלי לבצע'.
אחד הטלפונים היה ממפקד ולוחם דגול, שאמר: 'אתה לא יכול להתבטא כך היום'. מדוע? שאלתי. הרי אתה… 'עזוב', הוא אמר, 'היום זה משהו אחר, היום רק אם צריך'…
דחיית המלחמה וכמיהה לשלום הן דבר טבעי לעם ישראל. קדושת החיים, רתיעה מחיכוך וסלידה עמוקה מכל צורה וביטוי של הרג הן חלק מהקוד הגנטי אשר ניטע בנו במעמד הר סיני ובאלפי אירועים מעצבים לאורך ההיסטוריה.
ב-25 במאי 1948 הבריק מ״מ הרמטכ״ל: 'לחטיבה 7 מידין: עליך לבצע תפקידך הלילה בכל מחיר'. כך הכל התחיל.
במשך שנתיים נפלה בחלקי הזכות לפקד על חטיבה 7, לחלחל את תהילת העבר ולהצמיח רצון ומוכנות לנצח.
ממש לקראת סיום תפקידי נודע לי על אירוע חריג בעת ההפעלה האחרונה ברצועת עזה. מ״מ צעיר, לאחר שסיים להעמיס את הטנק האחרון ברמת הגולן, הבין שאין לו דרך לרדת למטה.
המ״פ התקשר ואמר להמתין. להמתין?? הרצון לא נתן לו מנוח. הוא קפץ אל תוך הטנק שעל המוביל ועשה את דרכו דרומה, בעקבות הקול הפנימי, ללחימה״.
האיש שכתב דברים אלו הוא האלוף רומן גופמן.
לימים יבקש ראש ממשלת ישראל למנותו כראש המוסד.
