בבסיס הקיום היהודי והציוני עומדת תודעה פשוטה: הידיעה מי אנחנו, מה ההצדקה לחיינו בארץ הזו ומדוע שבו בניה לגבולם.

מושג ה'אתה בחרתנו', שנתפס לאורך כל הדורות כעמוד התווך של הזהות, מעולם לא בא לבטא התעמרות יהירה; הוא ביטא אחריות מוסרית. אך בעשורים האחרונים יש המתנערים מהיסוד הזה ומפתחים התרפסות כלפי אחרים ושנאה עצמית חולנית.

א. המדרון החלקלק: מהתנערות מזהות – לשנאת ישראל

כאשר אדם מתנכּר לזהותו, הוא אינו מחפש את דעתו של מי שאדיש כלפיו – שהרי אצלו לא ימצא כל יחס. לאט לאט הוא מאמץ דווקא את מבטו של האויב, זה שעסוק בו באובססיביות. כך הופכת הזרוּת הזהותית לשנאה עצמית פעילה. הרצון להיתפס כאידיאליסט מביא את המנוכּר לנסות להוכיח 'מצוינות' דווקא בהובלת השנאה לזהות היהודית – הכול כדי לזכות בהכשר ובטפיחת שכם מהסביבה העוינת.

וכך, בסוף הדרך, מתברר שישנם שני שבילים בלבד: היכרות עם זהותך, חיבור אליה ואף הערצתה וגאווה בה, או התפרקות מוחלטת ושנאה עצמית.

זהו המנגנון החתרני של השמאל הקיצוני, שלמרבה הבושה אינו זוכה לגינוי או להסברה נגדית מצד השמאל המרכזי, הנמשך אחריו אל המצולות: היעדר הזהות הופך לניכּור, הניכּור מאמץ את נרטיב האויב, והתוצאה היא הצטרפות גלויה לאלו ששונאים את זהותנו מלכתחילה. כדי לחוש 'נאורים' ו'אוניברסליים' הם מעניקים הכשר פנימי לתעמולה האנטישמית, ומגיעים עד לשיאו של המדרון החלקלק – האשמת היהודים בדיוק בדבר שעוללו לנו הנאצים. אין שפל נמוך מזה.

היהדות מלמדת אותנו שאין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות היהודית

ב. נז"א – תוצר מערכתי רקוב

את תוצאות המנגנון הזה אנו רואים בסרט נז"א, שזכה למחיאות כפיים סוערות בוונציה. כך נראה המתכון הידוע להתקבלות בטרקלינים המפוארים של התרבות האירופית האנטישמית: גַלֵה שנאה לזהותך הישראלית וזְכֵה בפרס הבטוח – כרטיס כניסה זוגי חופשי.

שני יוצרי הסרט נז"א אינם פועלים בחלל ריק. הם התוצר הסופי של עשרות שנים של טפטוף פוסט-ציוני ופוסט-יהודי. הטפטוף הזה וטיפוח האשמה העצמית במוסדות הלימוד והיצירה הם שהצמיחו את הפירות הבאושים הללו.

הסרט הוא שילוב של תעמולה עם עלילת דם בצורתה המודרנית. היטיב להגדיר זאת העיתונאי אמנון לורד ב'ישראל היום':

"ככל שאפשר להבין מהדיווחים על הסרט ש'לא ראינו', העיסוק הוא לא במספרים ובאחוזים מדויקים אלא בתהליך; הנה, היהודים משמידים בצורה סטרילית, ללא מגע מצפוני או ידני. ממש כמו בגינה של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ".

זוהי תמצית הרֶשע: הצגת צה"ל והמדינה היהודית, הנלחמים מלחמה שאין צודקת ממנה, כמנגנון השמדה שיטתי וקר רוח, המושווה ישירות למפלצת של אושוויץ.

והחטא הכפול הוא, שהעולם מוחא כפיים לתעמולה אנטישמית המוגשת בידי יהודים שאיבדו את זהותם. כך גם מוכחת הטענה שהשואה בעצם הייתה סתם 'תקלה' קטנה ומקרית, העלולה להתרחש בכל אומה; "הנה, תראו, אפילו היהודים מודים בזה".

ג. תשובת העם והמסר של חג הסוכות

אל מול התנועה המתנכרת והשוקעת הזו עמדו בימי הסליחות ובימים הנוראים מיליוני יהודים שהציפו את רחבת הכותל המערבי. הם הצביעו ברגליים, ובעיקר בלב, בזו ל'תעשיית' הניכּור, והראו איפה פועם הלב האמיתי של העם הזה: בחיבור עמוק לשורשים ובשייכות לאומית ללא התנצלות.

תשובת העומק הזו מתבטאת במשמעויותיו של חג הסוכות, המאחדות שני קצוות: מחד גיסא, הסוכה היא זיכרון לאומי ייחודי – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – ומאידך גיסא יש בחג מסר אוניברסלי, הבא לידי ביטוי בהקרבת 70 פרים בבית המקדש במהלך ימי החג, עבור 70 אומות העולם (מספר טיפולוגי, המבטא את כלל האומות).

היהדות מלמדת אותנו שאין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות היהודית. עם ישראל מתפלל לשלום 70 האומות מתוך גאווה בזהותו, מתוך הכרה של "אתה בחרתנו" ונאמנות לצדקת דרכו.

השמאל הפרוגרסיבי הקיצוני ומערכות התרבות שגידלו אותו ניסו לייצר 'אוניברסליות', וסופם ששקעו אל תוך שנאה עצמית והצדקה של אויבינו.

הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון מזכיר לנו, שרק עם הזוכר מי הוא ומה ייעודו יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים

ד. ליישר קו ולא להתנצל

שאלת הזהות היהודית היא עיסוק בחוסן הלאומי שלנו. בסופו של דבר, המציאות מעמידה אותנו מול בחירה נחרצת בין שני נתיבים בלבד: הכרה עמוקה ובלתי מתנצלת בזהותנו ובסוד ה"אתה בחרתנו", או צלילה חופשית בנתיב המוליך הישר אל תהום השנאה העצמית.

מפלגות כמו זו של איזנקוט, שדחו את הנרטיב של הסרט הנזכר אך ורק דרך הטיעון הביטחוני הצר, הוכיחו כי אין הן מבינות כלל את שורש הדיון, שאינו טקטי או צבאי אלא תודעתי וקיומי.

כדי לנצח במערכה הזו יש לעסוק במהות ולא להסתפק בקוסמטיקה.

מאותה סיבה גם ממש לא מספיק להציב במפלגה בעלת השם האבסורדי 'עמך ישראל' אזרח לא-יהודי אף שהוא ראוי, גיבור ורהוט ועוסק בהסברה, כשרצף הטיעונים שלו נשען בעיקר על סוגיות מדיניות או לאומיות ונעדר הבנה עמוקה מיהו עם ישראל ומהם שורשיו העמוקים.

הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון מזכיר לנו, שרק עם הזוכר מי הוא ומה ייעודו יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים.

לתפארת מדינת ישראל.