המאבק על הרפורמה המשפטית חושף קרע עמוק בחברה הישראלית, אך מעבר למחלוקת המשפטית עומד בירור זהותי רחב יותר – בין נאמנות לריבונות הלאומית היהודית לבין מגמות גלובליסטיות וציניקניות המאתגרות את יסודות הקיום של עם ישראל.
א – אין קץ לימי המחאה
לפני מספר חודשים הזדמן לי להשתתף במפגש עם קבוצת יוצאי שייטת שהייתה פעילה במאבק נגד הרפורמה המשפטית. הקבוצה גם הקימה פורום בשם 'שדות ים'. מטרת המפגש הייתה לדבר על הפילוג והקיטוב בחברה הישראלית. מיד בתחילת המפגש הם ניגשו לנקודה: 'עד שלא יהיה הסכם עם הפלשתינים, לא תהיה פה דמוקרטיה'. 60 שניות בתוך המפגש הספיקו כדי להבין שלדידם, 'ההפיכה המשטרית' ו'קץ הדמוקרטיה' הם ביטויים נרדפים לחוסר מוכנות לזרום עם האובססיה הבלתי נגמרת לחיפוש אחרי פרטנר פלשתיני בכל מחיר.
'דמוקרטיה' בעיניהם היא פשוט מילה נרדפת לאובססיה למדיניות שמאל, ואפילו כל מה שעברנו בשנה האחרונה לא גורם להם למצמץ לרגע. הרפורמה, לעומת זאת, נועדה לאפשר מדיניות לאומית, מדיניות ימין, ותעדוף של הקיום הלאומי היהודי על פני תפיסות גלובליסטיות של זכויות אדם כביכול.
הדוגמה הבאה קיצונית הרבה יותר: לפני כמה ימים עמדה על במת המחאה בעיר רחובות פרופ' יעל ברדה מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. היא האשימה את הממשלה בפעולה מכוונת ל"יצירת סיכון ביטחוני כדי שתהיה בה (בממשלה) תלות. ככל שהסיכון הביטחוני גדול יותר, כך התלות עולה". ברדה המשיכה וטענה שהממשלה מפקירה בכוונה תחילה את החטופים ושהיא שלחה את אזרחיה לבצע פשעי מלחמה בעזה – כל זאת על מנת להעצים את התלות בממשלה שתגן עליהם מהאשמה באותם פשעים. את כל זה היא קשרה כמובן ל'הפיכה המשטרית'. ברדה הדגישה ש"יש קשר ישיר בין הכיבוש להפיכה המשטרית ויש קשר ישיר בינם לבין פשעי המלחמה המתבצעים יום יום". הקהל עמד והריע לדבריה. ברדה המשיכה וסיכמה שהפתרון היחיד שכולם חייבים להסכים עליו הוא ש"סיום המלחמה ופתרון מדיני הוא האפשרות היחידה של החברה בישראל להשתחרר ממעגל הפשע השלטוני ופשעי המלחמה", וסיימה לקול מחיאות כפיים.
כל מילת פרשנות מיותרת.
אלה לא רק סיפורים בודדים ועלומים. שוב ושוב נקשרים קולות ההתנגדות לרפורמה בקולות של התמכרות לחיפוש פרטנר פלשתיני, האשמת צה"ל בפשעי מלחמה, האשמת הממשלה בהרג מכוון של החטופים, דרישה לעסקה בכל מחיר, והתייחסות למשטרת ישראל כ'מיליציה פרטית'.
זה לא קורה רק בנושאים הקשורים לניצחון במלחמה ולתפיסת ביטחון. את אותה תופעה של קשירת מדיניות לאומית ציונית ב'הפיכה משטרית' ו'קץ הדמוקרטיה' אנו רואים גם בניסיון לבטל את הרעיון למנוע מתומכי טרור לרוץ לכנסת. הממשלה עמלה בימים אלה על ניסיון נוסף למנוע מתומכי טרור להיות חברי כנסת, אחרי שבג"ץ עקף שוב ושוב חוק יסוד מפורש וסלל את דרכם למשכן הכנסת. מקהלת הזעם של ארגוני המחאה, בהובלת משפטנים בכירים, זועקת שניסיון זה הוא ממש תמצית ה'הפיכה המשטרית', שנועדה לבטל/להטות את הבחירות בישראל, לא פחות.
מחאת הרפורמה היא רק הסימפטום.
ב – הניסיון לפייס את המגזר הקפלניסטי
חלק מהימין טועה לחשוב שהרפורמה היא יוזמה העומדת בפני עצמה, הגורמת ליותר מדי פילוג. לדעתם צריך לחתור להסכמות רחבות שתהיינה מקובלות על ארגוני מחאת קפלן ולווייניה. ההפך הוא הנכון, גם כרונולוגית. המרד הקפלניסטי שזור בהתנגדות לכל מדיניות החפצה לשמור על מדינת לאום יהודית. הרפורמה רק הוציאה את השד מהבקבוק, ואין דרך חזרה.
המגזר הקפלניסטי איננו רק שמאל בעלמא. הוא הרבה יותר נוקב וקיצוני מסך האנשים שחששו ברמה כזו או אחרת מהרפורמה או התנגדו לממשלה. הוא הדבר הכי קרוב לגרסה ישראלית של תנועת ה-woke. יש בקפלניזם סנטימנט של חרדה ותנועה של מרד כנגד זהות יהודית לאומית, המייצגת לדידם מנגנון דיכוי מהותי מלא רוע. לתפיסתם, כל ערכיה וכל החלטותיה של ממשלה הפועלת מתוך תודעת זהות כזו נועדו לשמר את שליטתה הסדיסטית, והיא היא ה'הפיכה המשטרית'. לדידם, הממשלה לא מייצגת בצורה דמוקרטית עם בעל רצון קיום לאומי, אלא היא גוף שטני המסית ומתמרן המונים. משפטני הקפלניזם ממש מוכרחים לשמור על הזכויות של 'האחר' מפני אימת ה'אספסוף', המבקש ניצחון ולא סיפורי פרטנרים והסדרים.
המגזר הקפלניסטי לא מייצג את כלל השמאל בישראל, אך הוא מנהל תנועה שאליה שותפים שופטים, משפטנים ופקידים מרכזיים בשירות הציבורי, ובכירים בחברה האזרחית. הוא לא יתמתן במעגלי שיח על כוס קפה; הוא לא חותר לפשרה לשם השגת הסכמות רחבות. אנחנו באירוע אחר. יש כאן בירור נוקב מאוד של הזהות שלנו, והמגזר הקפלניסטי בסופו של דבר עושה דה לגיטימציה מהותית לקיום הלאומי הייחודי של העם היהודי.
להרבה אנשים בימין קשה להיישיר מבט למציאות זו. הם סבורים שחייב להיות פתרון הרמוני, גשר, פשרה, משהו שיביא שלום על ישראל. הם מוכנים לעשות הרבה כדי למצוא את הגשר הזה. והם מסרבים להסתכל למציאות בעיניים. הם מוכנים לוותר על כל קו אדום של יחסים הוגנים והגונים, ובלבד שלא לאבד את מפת הדרכים לשלום עם המגזר הקפלניסטי.
יש רבים התולים תקוות בכל מיני מתווים של הסכמה רחבה. אך הבעיה העיקרית ביוזמות האלה היא עקרונית: אם אין ביוזמות האלה שיניים כדי להתעמת עם נציגי המגזר הקפלניסטי במערכת המשפט והפקידות ולמנוע מהם שימוש בכוח שלטוני לדריסה של מדיניות לאומית ציונית, אין להן ערך. ואם יש להן שיניים באמת, המגזר הקפלניסטי ונציגיו בשירות הציבורי יעמדו על הרגליים האחוריות באותה עוצמה שהם עמדו עד היום. זה לא יגשר על הפער, זה לא יביא שלום עם המגזר הקפלניסטי. זה לא יסיים את המריבה במוקדים המרכזיים שלה.
ג – נצח ישראל ושלום על ישראל
כמו בתקופות קודמות בהיסטוריה של עם ישראל, בסופו של דבר מעגל המריבה ייסגר ויבוא שלום על ישראל. המכבים לא פייסו מעולם את המתייוונים, ונצח ישראל סגר את המעגל ויצר קונצנזוס סביב בני חשמונאי. המתייוונים שקעו ונעלמו. גם את הקפלניזם אי אפשר לפייס תוך שמירה על הקיום הלאומי של עם ישראל. המצב הדיסהרמוני הזה מעורר כרגע בירור נוקב של זהותנו. הבירור הזה חיוני לנו, אין מה לטשטש אותו. בסופו של דבר נצמח ממנו. אך לפעמים בעם ישראל, את ההרמוניה עושה נצח ישראל רק אחרי שהבירור נעשה, ולא בדמיונות כוזבים, עצימת עיניים ומוכנות לרמיסת הקיום שלנו כעם.
ליבון של שיח עם אנשים שחושבים אחרת יכול בהחלט להביא ברכה, ובלבד שלא נטעה את עצמנו. לא נגיע עם הקפלניזם להסכמות. כל מהותו היא הכנעת הרעיון הלאומי של עם ישראל, ועל כן הוא בעצמו יוכנע. הוא ימצה בעיתו ובזמנו את התסיסה שהוא יוצר בעם ישראל וישקע כמו שמרים ביין. וכשנחליט לבחור בחיים, בלי להסתכל כל הזמן שמאלה לבמות קפלן, וניתן אמון בנצח ישראל שלא ישקר, בסופו של דבר יבוא שלום עלינו ועל כל ישראל.
כדאי לראות את דבריה של פרופ' יעל ברדה במחאה ברחובות בשבוע האחרון כדי להבין עד כמה הקפלניזם מרחיק לכת בהתעללות במושג 'הפיכה משטרית' ובשימוש בו כדי לעשות דה לגיטימציה ודמוניזציה לממשלת ימין.
לא מדובר בטרלול יחידי, אלה תפיסות היסוד של העולם הפרוגרסיבי, המוח של הקפלניזם.
