הקרב על התודעה

העיסוק בחטופים ובבני משפחותיהם אינו קל לאיש, ומחייב רגישות.

מיזמים רבים במקומות מגוונים מתקיימים ללא תקשורת ויחסי ציבור, והם מבטאים את הקשר והאחווה עם אחינו ואת התקווה לשובם.

תפילה כידוע היא בין אדם לבוראו, לא בין אדם לתקשורת.

לפני מספר שנים, בצה"ל, במקום שבו שירתתי, עלתה יוזמה שקציני צה"ל, מ"פים לעתיד, יעסקו בהתנדבות אצל קשישים וניצולי שואה תוך כדי שירותם.

לכאורה מרשים ביותר ואף ראוי.

אבל אני התנגדתי.

ובקצרה כך הסברתי:

"דרוש פה ניתוח חד עם איזמל מנתחים. הרי אינכם שואלים שאלה תיאורטית חסרת הקשר. ברור שזו מצווה חשובה וחסד גדול לפעול למען רווחתם של זקנים.

השאלה היא אחרת לגמרי.

האם בהקשר התרבותי הרחב הסולד ממלחמות ומעיסוק הכרחי בהרג, וכאשר חסר לנו זמן רב להכשרה ולאימונים, ההתנדבות של קציני צה"ל, הנדרשים להיות לוחמניים, חדים כתער וממוקדים, תסייע להם במשימתם ובחישול אופיים, או אולי דווקא להיפך?

בעולם תרבותי מתוקן, שבו הכלל מקבל ביטוי, השכל גובר על הרגש והמלחמה נתפסת כפעולה ראויה ולא טמאה – ייתכן שהייתי מסכים לכך במידה ובמשורה.

אך במציאותנו התרבותית היום, לא.

"אני דואג לזקנים ולחסרי יכולת לכל הפחות כמוכם, אין צורך ללמד אותי על חמלה, אני רק מנסה לראות את התמונה הרחבה באחריות".

כך הסברתי.

תפילה כידוע היא בין אדם לבוראו, לא בין אדם לתקשורת

א. שאלה: לעצם הנושא, איך תיתכן בכלל בעיה עם תפילה?

תשובה: הזירה הציבורית, הקהילתית והמשפחתית אינה ניטראלית. כל פעולה, טובה כשלעצמה, כשהיא יוצאת אל המרחב הציבורי ובעיתוי הספציפי, נבחנת באופן אחר, מורכב הרבה יותר.

לדוגמה, אמירת תהילים בהשתפכות הנפש יכולה להיות מועילה במקום ובעיתוי אחד, ויכולה להיות מזיקה במקום אחר.

למשל כשמישהו תוקף את בן משפחתך, תן לו אגרוף ופעל בנחישות, אל תמלמל פסוקי תהילים בבכייה ובתחנונים.

תאמרו, ״אבל אף אחד לא תוקף את בן משפחתי כרגע?״ –

לא נכון. אנחנו במלחמה. האומה כולה תחת מתקפה מורכבת וקשה על קיומה ויש לכך נגזרות הכרחיות רחבות.

ב. בהקשר הלאומי: במלחמה – הכלל לפני הפרטים, השכל לפני הרגש, ולא מקריבים את העתיד למען ההווה המתעתע. כידוע, כבר שילמנו על כך ביוקר. האומה כולה במלחמה ורק מתוך כך פרטיה.

בהקשר התרבותי: הזירה הציבורית 'נגועה'. האדם הממוצע מושפע מאוד מהתרבות הכללית הסמויה, שאי אפשר למשש אותה אבל היא מאוד נוכחת. התרבות הכללית מייצרת נפשות המושפעות מאוד מפרטיות, רגשנות מופרזת ודמיון.

תשאלו איש שיווק או קולנוע והוא יספר לכם על כך באריכות. כל אומנותו היא ללכוד ללקוח הפוטנציאלי את הנפש בתחכום.

ולכן כל פעולה, אפילו תפילה ציבורית, נתפסת ומשפיעה בהקשר רחב מאוד. בטח אם יש תקשורת ברקע. אנחנו לא עוסקים רק בתפילה עצמה אלא בכל מה שסובב אותה. במי שהשתתף בה ומי שרק שמע עליה. כעת, בעתיד ועוד.

ג. במלחמה הזו מתקיים מאבק לאומי אדיר על איזה ערך צריך לבלוט יותר. ניצחון מוחלט בצד אחד, ובקצה השני "חטופים עכשיו".

להיכן תשייכו את התפילה על החטופים בלבד?

האם זה מסייע למטרות המלחמה להתממש? אולי עדיף שהתפילה תמוסגר דווקא כך: למען הניצחון, הכרעת האויב והשבת החטופים?

תאמרו, "אנחנו לא עוסקים בזה בכלל, אנו רק מחבקים את החטופים". ראוי מאוד מאוד לסייע, לחבק ולתמוך באחינו בשעתם הקשה. אבל אי אפשר להיות תמימים.

מאחורי הקלעים, בחשבון הציבורי הסמוי אנו נותנים כך יותר משקל לעיסוק בפרטים היקרים והכואבים על חשבון הניצחון במלחמה.

נסו לדמיין מה יקרה לאורך זמן כשנקודת האיזון החדה בין הפרט לכלל והרגש לשכל הולכת ומופרת, כשציבור רחב הנדרש לנחישות ולרוח גבורה עוסק רק בסיפורים פרטיים קורעי לב וקשים ולא בסיפור הגדול של אומה במלחמה.

ד. לאחרונה פורסם שלמטה החטופים מונה אסטרטג חד וחכם האחראי על הציבור הדתי לאומי ככה עובד גוף עתיר ממון ואסטרטגיה. לכל פלח באוכלוסייה מונה אחראי. לכל אחד הם ידברו בשפתו. כל אחד ימצא את מימוש הערך שמדבר אליו והכל יצטרף לחשבון הכולל שיוגש לכולנו במחיר יקר.

בעת הזאת אסור לנו לפעול בשום צורה שתחליש את הרוח הלאומית הדרושה להנהגה ולנו, למען ניצחון במלחמה ועל ידי כך גם שחרור בנינו

ה. בין לגיטימציה לאמפטיה.

לבני משפחות החטופים מכל הסוגים והמינים יש לנו 100 אחוזי אמפטיה כנים. אבל ממש לא לגיטימציה לפעולה המקדמת עסקה חסרת אחריות ברוח "מטה משפחות החטופים".

אני משתדל בחיי לא להיות מהאו"ם. אני בוחר בדרכו האחראית של 'פורום תקוה' ושל צביקה מור הנלחם נגד כל העולם באחריות ובאצילות,

ומחשבותיי עימו ועם בני משפחתו כאשר מקודמות יוזמות הנוגדות את הכיוון שעליו הם מתאמצים בדמים רבים.

ו. אנו בימים מורכבים עד להחלפת השלטון בארה"ב. טראמפ כבר הצהיר שהגיהינם ייפתח על החמאס אם לא ישוחררו חטופינו עד כניסתו לתפקיד. דרושים הרבה אורך רוח, גבורה והחזקת עמדה. בעת הזאת אסור לנו לפעול בשום צורה שתחליש את הרוח הלאומית הדרושה להנהגה ולנו, למען ניצחון במלחמה ועל ידי כך גם שחרור בנינו.

ז. לסיום, לאחרונה שוחחתי עם פקודים שלי לשעבר מהסיפור בסעיף הראשון, שלא הבינו בזמנו מדוע לא להתנדב עם קשישים, או להשתתף ביוזמות אזרחיות חינוכיות כאלו ואחרות. "רק בעזה תחת אש הבנו למה התכוונת", אמרו.

בתפילה לניצחון המוחלט על אויבינו ועל ידי כך השבת כל חטופינו.