א. אי אפשר לא לראות שאנו בזמנים גדולים
מפת העולם משתנית לטובה. וכולנו חלק מזה.
החל מהילד בן החמש שאומר תהילים להצלחת עם ישראל, דרך האמא הלביאה המחזקת את הילדים גופנית, נפשית ורוחנית, ועד סבא וסבתא שבמבטם המפוכח והחכם על החיים מרוממים את כולנו למבט נצחי יותר.
משם מגיע הכח של עם ישראל. של המוסד, הצבא, מחזקי היהדות ואנשי הכלכלה.
ישנם רגעים בהם חשים כי המציאות מתקדמת באופן מואץ אל הטוב.
זמנים כאלו הם הזמנים עליהם נכתבים המגילות והכתובים של עם ישראל.
אם נבדוק במסורת ישראל ובתורה במי בחרו להתמקד כגדולי האומה, נמצא שם את אלו שבמציאות מאתגרת ולפעמים אף מבלבלת, בחרו לא ללבות ספקנות וחולשה, כניעה ובריחה מאחריות, אלא במאמצים כבירים בחרו להתמקד בעיקר ולדחוף את הגאולה קדימה.
זמנים כאלו הם הזמנים עליהם נכתבים המגילות והכתובים של עם ישראל
'אבל מה עם לרצות את כולם? מה עם הסכמות רחבות?'
זה יש לנו.
יש לנו הסכמות רחבות עם דוד המלך, רבי עקיבא, משה רבנו, המהר"ל, החשמונאים, בן גוריון, ורוב רובו המוחלט של עם ישראל לאורך הדורות – הסכמות על כך שאנו מקימים בארץ ישראל זהות יהודית איתנה של העם הנבחר.
ואם לשם תקומתינו המוסכמת צריך להפציץ האטום האיראני – נפציץ.
אם לשם כך צריך למנות ראש שב"כ חדש – נמנה.
אם לשם כך צריך לגדל את הדור הבא על ברכי היהדות – נגדל.
ומי שעדיין מרגיש זר לעניין – מוזמן להחליט לקפוץ לעגלה הנוסעת.
היא ממש מלאה, אבל תמיד יש עוד מקום למי שבאמת רוצה. אנו נשמח מאד.
ב. הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן
מעצמה גדולה כמו ארה"ב עדיין לא אזרה את העוז להצטרף אל המערכה.
גם רוזוולט וצ'מברליין בחרו לא להחליט, וגידלו את היטלר. כשצ'רצ'יל וטרומן החליפו אותם לאחר שנפטרו מלחץ ושברון לב, כבר היה מאוחר מאוד.
מה שהיה חסר לרוזוולט וצ'מברליין זה את עם ישראל הריבון בארצו. וזה כל ההבדל על רגל אחת בין מה שהיה – למה שהווה ועד כמה העולם השתפר.
להיות אנחנו זה לא פשוט.
בסוף, אנחנו תמיד נצטרך להוביל באחריות וגבורה מוסרית, ומתוך אמונה גדולה בקב״ה – שמשמעה להאמין בטוב הקיים בעומק המציאות; בנשמת המציאות.
להוביל הכוונה להרגיש שאתה לבד. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן".
אבל באמת, כולם מאחוריך. "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ".
ג. הכל הולך אחר החיתום
לפעמים, לפני שנשמתו של אדם עולה מעלה, הוא מסכם בדברים את כל מהותו.
רואים את זה באופן מדהים בשני ספרים מפורסמים המאגדים בתוכם כתבים אותנטיים של אנשים – 'יומנה של אנה פרנק' ו'מכתבי יוני'. אנה, בלי לדעת שזאת כתיבתה האחרונה לפני שנתפסה, כותבת חשבון נפש מדהים ועמוק על כל חייה. גם יוני כותב במכתבו האחרון, בחשבון נפש לא אופייני לו, כמה שהוא מרגיש שהפסגות שהוא הגיע אליהן בחייו לא מספקות אותו ודרושה קומה נישאה חדשה לחיים. למכתב הזה היתה השפעה ענקית על ההתקרבות האישית שלי ליהדות ולאמונה.
להבדיל בין חושך לאור, אחרי כל מה שחמינאי הרשע והמזיק עובר, כשכל הפרויקט של אומתו קורס כמו מגדל קלפים ברוח פרצים, היינו חושבים שהוא היה מנסה להתחנף, להתנצל, לברוח או לטשטש. אולם עוד אתמול הוא מצייץ בחשבונו: "יש לפעול בעוצמה נגד הישות הציונית הטרוריסטית. לא ננהג בסלחנות כלפי הציונים".
עכשיו, ברצינות, בלתי נתפס וניסי ככל שזה יהיה – הפסדת. תחשוב רציונלית, קח מה שאתה יכול להציל ותחדל.
הנחישות שלו הזכירה לי את היטלר ימ"ש, שבצוואתו שכתב רגע לפני התאבדותו, עד השורה האחרונה ממש של חייו, עוד התווה את הדרך ואת הרוח להשמדה מוחלטת של כל היהדות והיהודים.
יש רגעים שחושפים את כל המהות באופן הכי יסודי. קשה ליהודי להאמין, אבל הכוחות הכי חזקים בעולם, בדורות שונים, רוצים מן המסד ועד הטפחות דבר אחד – השמדת היהדות והאמונה היהודית.
אל תנסו להבין עדיין, רק תבינו שזה קיים חזק.
מה זה מלמד על מה שעלינו לעשות כיום אם זה מה שנרצה לספר בדיעבד?
ד. בדיעבד, כולם יספרו אותו דבר
בדיעבד, כולנו נספר לנכדים כמה היינו חזקים וגאים בתקופה הזאת.
כמה תמכנו בממשלה והעומד בראשה ואינספור אתגריה.
כמה עודדנו את הרוח היהודית שבזכותה אנו מבינים בשביל מה אנחנו נלחמים, מה אנחנו עושים בארץ הזאת, למה להילחם זה מוסרי, ואיך באמת מכריעים.
בדיעבד נספר איך כל העם בז לאלו שניסו להחליש את העם באחד מרגעיו המאתגרים ביותר. איך לא נפלנו לקמפיינים זולים המנסים לפורר, שלא בצדק, את נחישות ותכלית הרוב היהודי ונצח ישראל.
בדיעבד נספר איך דרשנו בתקיפות את השמדת הגרעין, את מינוי ראש השב"כ לפי רצון העם, את כיבוש ובניין עזה, את הניצחון המוחלט על הפרוגרס והדיפ-סטייט.
את כל זה נספר כולנו בדיעבד, כי בדיעבד כיף להרגיש שהיית חלק מההצלחה. הצלחה שעוד תבוא.
אבל מה זה מלמד על מה שעלינו לעשות כיום אם זה מה שנרצה לספר בדיעבד?
שבת שלום!
