לזכרו של רועי קליין הי"ד

ראש חודש מנחם אב שחל השבת הוא יום השנה להתעלותו של רועי קליין הי"ד.

19 שנה חלפו מאותו קרב בלבנון בו נפלו והתעלו, יחד איתו באותה נקודה בזמן חיילים גיבורים מגדוד 51 של חטיבת גולני.

הגדוד הזה קשור לעם ישראל ולצה"ל בקשר בל יינתק.

גדוד מפואר, קשוח, עוקצני ותקיף כמו שיח צבר ארץ ישראלי.

זר לא יבין זאת.

רך ומתוק מבפנים ומלא קוצים מבחוץ.

הוא היה ותיק ממני. שירתנו תקופה יחד באותה יחידה וזכיתי אף להחליפו לפני כ23 שנה כמ"פ. אני זוכר את החפיפה איתו היטב.

לא אתיימר כמובן להקיף את אישיותו,

אשתף רק מעט ממה שלמדתי ממפעל חייו.

זו לא תפיסה ריקה ומלאת בורות הרואה התבטלות ומחיקת העצמיות האישית חלילה, אלא התגברות והתכללות בדבר הכי גדול שרק ניתן לתאר הנותן ערך לכל פרט בחיינו

א. הדרך שרועי נהרג מעידה על הדרך שבה חי.

'סופו מעיד על תחילתו'.

הרגע הקצר בו הוא נהרג מעיד על מפעל אדיר, יומיומי ומלא גבורת חיים במשך שנים רבות.

רגע קטן מרוכז ותמציתי בו הכל מקופל.

לכך צריך להפנות את המבט.

חיי מסירות, גבורה, ענווה, זריזות, ראיית טובת הכלל שמתוכה מתעצמת אישיותו הפרטית ועוד.

ב. בלי רעש ובלי צלצולים.

מים שקטים חודרים עמוק. ללא יחסי ציבור רעשניים וללא בולטות חיצונית כלל.

רק מה שצריך ונכון לעשות. וזהו. השאר כבר יבוא מאליו.

גם קומתו היתה קטנה. ואישיותו גבוהה מאוד. כאילו לרמוז לנו להתרשם ולהתבונן בעיקר.

ג. ללא חנפנות וללא טיוח.

כי האמת אינה פחדנית ואינה ביישנית. ואם האמת היא אכן כזאת ממה כבר יש לפחד?

הנאמנות לאמת ולה בלבד נותנת כוחות, מעצבת את האישיות ומרגיעה את הנפש. לפחות של אלה הסובבים אותך ומתפעלים מהתנהלותך.

ד. צוהר לחיים של כל האומה.

רועי פתח לנו צוהר דרכו יכולים אנו להביט על כל מפעל חיינו. מראשית ועד אחרית.

דרך פועלו הפרטי צופים אנו על עולמנו הכללי.

מפעל שכל כולו הוא ביטוי למילותיו האחרונות שנאמרו בקור רוח: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".

זו לא תפיסה ריקה ומלאת בורות הרואה התבטלות ומחיקת העצמיות האישית חלילה, אלא התגברות והתכללות בדבר הכי גדול שרק ניתן לתאר הנותן ערך לכל פרט בחיינו.

וביום שנתחיל לברר זאת נמצא מזור ומענה להרבה מאתגרי חיינו.

ה. לפני מעל 100 שנה כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל את הדברים הבאים: "יהודים אחיי, לא יניחו לכם לחיות עד שתדעו איך למות… לצאת! לצאת מן הגטו".

לא רק שצוואתו הלא כתובה של רועי לימדה אותנו כיצד למות, היא לימדה אותנו אף יותר, כיצד עלינו לחיות.

על כך ראוי לומר 'במותו ציוה לנו את החיים' במלא משמעותם.