לכאורה יש לשאול – מהי הזכות הגדולה בהבעת תמיכה בחיילי צה"ל? זהו דבר מתבקש ומובן מאליו לכל אזרח נורמטיבי במדינת ישראל, וודאי בשעת מלחמה.
אך כדי להתרשם ולהעריך את הצעד הזה צריך להכיר את המציאות ואת הרוחות הנושבות בעולם האקדמי.
לצערנו, באקדמיה הישראלית, הניזונה ישירות מזרמי הרוח האקדמאיים בעולם המערבי המתפורר, ישנם מרצים ודיקאנים אנטי-ציוניים לא מעטים.
אפשר לראות זאת בקריאות לסיום המלחמה, בחגיגות ה'נכבה' של הסטודנטים הערבים, וכמובן, בתכני ההרצאות והמחקרים הנערכים שם.
למרות שהאקדמיה מתהדרת ב'חופש ביטוי' ו'פלורליזם', תארים אלה שמורים רק לבעלי 'הדעות הנכונות' ול'אנשים הנאורים'
במציאות שבה ארגון או מוסד מתנהל כמו כנסייה קתולית המחייבת קבלת דעה אחת ויחידה, במקום להתנהל כגוף המעודד ריבוי דעות, ישנם לא מעט 'אנוסים', כגון סטודנטים המבקשים לקבל ציון ראוי למקצוע אותו הם לומדים, או מרצים ישרים, בעלי דעה מקצועית אחרת, שאינם מוכנים לערבב תפיסה פוליטית עם מחקר השואף לאמת.
מרצים וחברי סגל 'אנוסים' החוששים להביע את דעתם, שמא יבולע להם או יימנע קידומם, ועוד.
כאשר מוסד מתנהל בעריצות מחשבתית, כל דפוס ההתנהגות הופך בעייתי. ההתנהלות בין הנפשות הפועלות אינה כנה ואינה אמיתית. האמת לא מתבררת, הויכוח והדיון הנקי מושלכים לקרן זווית וההשתקה הופכת לנחלת הכלל. שום הצהרה רשמית על כך לא תצא, אך כולם מבינים היטב מהם כללי המשחק.
דווקא משום כך, הבעת התמיכה של חברי הסגל באוניברסיטת בר-אילן ראויה לשבח.
זוהי גבורה לא פשוטה לצאת נגד 'הדעה השלטת'.
למרות שהאקדמיה מתהדרת ב'חופש ביטוי' ו'פלורליזם', תארים אלה שמורים רק לבעלי 'הדעות הנכונות' ול'אנשים הנאורים'.
המכתב הזה הוא נקודת ציון חשובה מאוד במאבק על החרות – מעין סנונית חלוצית שתגרום למרצים ופרופסורים באוניברסיטאות אחרות לשבור את 'ספירלת השתיקה', לבטא בראש ובראשונה דעות ישרות ונקיות ואף דעות ציוניות ולאומיות, ולהביע תמיכה בחיילי צה"ל.
תודה לכם, חברי הסגל באוניברסיטת בר-אילן, על המעשה האמיץ במלחמה שלנו.
הגיבוי הזה לחיילי צה"ל מתוך האקדמיה דרוש מאוד, ומעיד על יושרה, אומץ וגבורה גדולה.
