לפני מספר שנים, במשלחת צה"לית לפולין, עמדנו יחד במעגל, צוות קצינים שעליו פיקדתי.
המנחה, אישה טובה ורגישה מ"יד ושם" העבירה לכל קצין פתק, (ולאחריו עוד פתקים) עם שם בודד של נרצח וגילו, בד"כ ילד רך בשנים וכל אחד התבקש להקריא בתורו.
כך במשך דקות ארוכות הונכחה בעוצמה דמותם של פרטים שחייהם נגדעו בשואה, במקום לדבר רק על המושג הלא מוחשי ׳ששת המיליונים’.
האירוע הזה היה חזק מאוד.
הוא הבליט בעוצמה פרט ועוד פרט שנרצח בשואה ונתן יכולת לנוכחים להתמודד עם הקושי של "התחברות" לשואה.
אבל אצלי האירוע הזה השאיר חמיצות והחמצה גדולה.
האם הסיפור הגדול של השואה הוא "רק" אובדנם של פרטים רבים ? רבים מאוד מאוד אמנם, אבל האם זהו רק סיפור של פרטים ?
באוטובוס חזרה החלטתי לעשות מעשה.
במשך דקות ארוכות כתבתי על פתקים ציון שנה והפוגרום שאירע בו ע"י הכנסייה הנוצרית.
לדוג': 922 – גירוש היהודים מהעיר לימוז', 1096- פרעות תתנ"ו, 1099- כיבוש הצלבנים את ירושלים וכו וכו'.
בסיכום היומי, חילקתי את הפתקים לכל קצין ע"פ אותה מתודה מנצחת של המנחה וכך במשך דקות ארוכות הקריאו הקצינים אירועים שנעשו לכלל ולא לפרטים.
כך הקראנו נקודות ציון היסטוריות שיש לחבר ביניהם כדי לקבל את התמונה הכללית ולא להיתקע בפרטים.
לאחר מכן הסברתי כך:
את השואה קשה מאוד לתפוס. הנאצים הרי רצו לקבור את הנקודה היהודית המוסרית והכללית אותה הביאו היהודים לעולם. (היטלר אמר זאת במפורש).
יש מסר ליהודים, הם שייכים ל'אידיאה', לרעיון, לתפיסת עולם שנגדם צריך להילחם מלחמת חורמה.
כל ההיסטוריה הישראלית מספרת את הסיפור הזה. זהו ׳אומר החיים׳ הישראליים.
הבעיה היא שקשה מאוד לעסוק בנושאים מופשטים ולהישאר רק בהם. ולכן על מנת להמחיש את הנקודה צריך לרדת מהסיפור הגדול ולתת מקום לדוגמא קטנה מייצגת ומוחשית מאוד – שם של נרצח, התמקדות בפנים ממשיות וכד׳.
אך אז אתה עלול לחשוב שזה כל הסיפור- מלחמה נגד היהודים כפרטים ולא נגד ׳היהדות׳, ולכן עליך לעשות שוב פעולה של התרוממות לסיפור הגדול שאירע פה.
כך בפעולה של ׳רצוא ושוב׳ אתה עוסק בכלל ויורד לפרטים, ושוב חוזר חלילה כדי לתפוס את הסיפור הגדול והפרטים גם יחד.
ומיום השואה ליום הזיכרון.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא אינו יום פרטי.
למשפחות היקרות יש הרי יום ספציפי בו נפלו הבנים.
זהו לא יום זיכרון להרוגי תאונות עבודה או תאונות דרכים ז״ל.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא יום כללי.
הנופלים הקדושים נפלו כשהם לובשים מדי צה"ל. או בגלל ש׳לבשו׳ זהות יהודית.
הם הסירו את פרטיותם, מרצון או מאונס, הזדכו עליה לגמרי ולבשו בגדי מלכות כלליים.
על 'גאון ישראל' הם יצאו להילחם, על האומה כולה ומה שהיא מייצגת לא על חייהם הפרטיים.
לאחר ציון שמם אנו אומרים הי״ד. לא רק שייזכרו לטובה.
והשנה בתשפ"ד יותר מתמיד.
לאחר שנים רבות של שחיקת התודעה הלאומית ועיסוק באינדיבידואליזם קיצוני הכול התפרץ.
לאחר שנים של מחיקת זהות לאומית ויהודית ומחשבה כאילו מדינת ישראל היא רק "מקלט בטוח" לפרטים, התברר שהמקלט הזה כבר לא כ"כ בטוח ומוגן.
הסתבר שהנשמה הלאומית שהושפלה עד עפר מבקשת קצת אוויר, לא סתם אוויר, אוויר פסגות, אוויר מחיה ומבריא של 'התכללות' בכלל ישראל.
'בכנסת ישראל', בנשמה הלאומית של אלפי שנות היסטוריה. לא פחות.
מהן המילים הגבוהות הללו ? לא יודע, אבל המושגים הכמוסים הללו ממתינים שנעסוק בהם. בנחת ומתוך געגוע עמוק.
ואם לא נעשה זאת, שוב ושוב יזכירו לנו זאת אויבנו, שמבחינתם כולנו הרי ׳מתנחלים׳.
ביום הזיכרון הזה כולנו יחד דבוקה אחת מחוברת היטב ללא הבדלים ופלגים. זוהי לא אחדות חיצונית של מקסום רווחים, יש פה משהו אחר לגמרי. עוד לא התחלנו בכלל לדבר על זה.
אל דאגה, עוד נחזור להתווכח, זה חשוב והכרחי, אך לא עתה.
אין יכולת לבטא במילים את המהות הישראלית הקדושה המבוטאת ביום הזה, ולכן אין מתאימה כמו צפירת דומיה מלאת הוד כדי להתייחד בו. לא עם הפרטים בלבד, אלא עם הנשמה.
בבחינת "וידום אהרון".
ובמידה רבה זוהי נקודת המחלוקת התרבותית כיום.
מי אנו ומה חיינו.
אוסף של פרטים קטנים בלבד, או אומה בעלת מהות ייחודית.
ולכן משפחות שכולות ואהובות, מצדיעים לכם על חינוך אצילי לאהבת האומה ולנכונות למסור עליה את הנפש. לאורם הכללי של יקירכם, יקירנו, נלך.
בבנין ירושלים ננוחם.
