שבת זכור וחג הפורים מפגישים אותנו עם מצוות מחיית עמלק.
מצווה שקיימנו אותה בתקופת התנ"ך בימי יהושע, שאול המלך ומגילת אסתר, והיא גם אחת משלוש המצוות שנצטווינו לעתיד בכניסה לארץ: להעמיד לנו מלך, למחות את עמלק ולבנות את בית המקדש.
א.
מדוע אנו מזכירים מצווה זו בכל שנה, והרי היא בעצם איננה מעשית? הרי כתוב שסנחריב מלך אשור 'בלבל את האומות', ואין אנו יודעים כיום מי הוא עמלקי. בנוסף, באלפיים השנים האחרונות גם ככה לא היה לנו מלך ולא היינו בארץ ישראל. אם כן, מדוע חשוב להזכיר אותהה בכל שנה?
התשובה היא, שמצוות מחיית עמלק מלמדת אותנו מה צריך להיות היחס שלנו לרוע שבעולם בכל תקופה וזמן.
הסוגיה היא עדינה, ובראש וראשונה היא רוחנית ותודעתית ולא מעשית. ראו הוזהרתם!
עמלק מייצג באומות את הרוע המוחלט, כשם שישראל מייצגים את הטוב המוחלט.
שבעים אומות (מספר סמלי) נמצאות בתווך ומונהגות או על ידי השפעת הטוב או על ידי השפעת הרע.
זוהי תמצית המגילה, שבה אחשוורוש מייצג את האנושות, ומרדכי והמן מייצגים את ישראל ואת עמלק כמשפיעים על המלך, היינו: על אומות העולם.
המגילה מראה לנו שבעולמנו אין מקום גם לטוב וגם לרע.
גם המן הבין את זה ולכן ביקש להשמיד את כל היהודים, ומשום כך גם אנחנו מצווים להשמיד את עמלק. הטוב והרע לא יכולים לדור בכפיפה אחת.
עמלק מייצג באומות את הרוע המוחלט, כשם שישראל מייצגים את הטוב המוחלט
ב.
ההבנה הזו מחייבת אותנו לשנוא את הרע, כי מי שאוהב את הטוב – שונא את הפכו.
כשאדם סבלן כלפי הרוע או מוכן להכיל אותו, זה לא מפני שהוא נאור ומוסרי אלא מפני שאהבת הטוב שבו נפגמה.
לכן הפסוק בתהלים אומר במפורש: "אוהבי ה' שנאו רע", והפסוק בעמוס אומר: "שנאו רע ואהבו טוב".
שנאת הרע יכולה להיות שנאה כלפי אנשים רעים או שנאה כלפי מעשים רעים ורעיונות רעים.
ג.
אצל רבים נדמה בטעות שמידת השנאה היא מידה רעה שיש להימנע ממנה בכל מחיר, ולכן גם את הרע הם לא שונאים.
אבל זו טעות, משום שאם לא היה מקום למידת השנאה היא לא הייתה קיימת בנפש שלנו מלכתחילה.
מה עוד, שאם היא הייתה מידה רעה – היא לא הייתה יכולה להיות אחת ממידותיו של הקב"ה, והרי כתוב בכמה עניינים בתנ"ך שהקב"ה שונא, כביכול, כגון: "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך", או "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה", ועוד.
דוד המלך מעיד על עצמו שהוא שונא את שונאי ה': "הלא משנאיך ה' אשנא… תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".
גם שלמה המלך לימד אותנו שלכל כוח בחיים יש התפקיד שלו והזמן המיוחד לו, כולל מידת השנאה, ולכן הוא כתב: "לכל זמן, ועת לכל חפץ… עת לאהוב ועת לשנוא".
השנאה היא הפך האהבה, ואם האהבה היא חיבור וקרבה, השנאה היא ריחוק וסלידה.
בשמחת תורה תשפ"ד ראינו כיצד העולם הנאור, המכיל את רשעותם של הפלסטינים, חשף את שנאתו העמוקה למדינת ישראל וליהודים
ד.
בעולם הפרוגרסיבי וה'נאור' אין אמת ושקר ואין טוב ורע. לכל אדם יש האמת שלו ואמת המידה המוסרית שלו. משום כך, העולם המערבי אינו יודע להגדיר מי הם הטובים ומי הם הרעים, וממילא אין הוא מסוגל, עקרונית, להילחם בהם. רק לכאורה כמובן.
בעולם שבו המוסר הוא יחסי (רלטיבי) – הרשעה חוגגת. בתרבות שבה אסור לומר שיש טוב ורע, וגם אסור לשנוא דברים רעים, הרי שהדברים הרעים ילכו ויתרחבו – כי אף אחד אינו עומד מולם ומתנגד להם.
לכן מי שלא משתמש במידת השנאה שלו כלפי רשעים, ולא נלחם בהם – הוא לא צדיק ונאור, הוא דווקא אדם לא מוסרי, הנוקט 'שב ואל תעשה' מול אנשים רעים או דעות רעות.
הרב קוק כותב שרק מי שיש לו שנאת הרע יכול להילחם ברשעים: "ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים מרימי יד בתורה".
יותר מזה: גם אם יש אנשים שיאמרו שהם לא שונאים אף פעם, שום אדם או שום רעיון או מעשה, אין זה מדויק. משום שמידת השנאה היא כוח הקיים בנפש, אם הכוח הזה לא יבוא לידי ביטוי בצורה נכונה הוא בהכרח יבוא לידי ביטוי בצורה לא נכונה. אי אפשר לחנוק את כוחות הנפש באופן טוטאלי.
וכך יוצא, שאותם המנופפים בדגל האהבה לכל אדם ולכל רעיון, נופלים בסופו של דבר בשנאה לאנשים או לרעיונות טובים. כי אוהבי הרע – שונאים את הטוב. אין זו הבמה לעסוק כעת כיצד מגדירים את הטוב והרע ומהו הקריטריון לאמת, אך ראשית יש להשתחרר מהסיסמאות.
ה.
בשמחת תורה תשפ"ד ראינו כיצד העולם הנאור, המכיל את רשעותם של הפלסטינים, חשף את שנאתו העמוקה למדינת ישראל וליהודים. שוב, מי שאוהב את הרע שונא את הטוב.
כך ניתן לראות לעיתים כיצד יש שמוכנים לאהוב ולחבק סרבנים שסיכנו את ביטחון המדינה, או את מי ששונאים את היהדות ועושים הכול כדי לפגוע בה, ומתוך רגש האהבה ו'אחדות ישראל' – נופלים בשנאה עמוקה כלפי אחינו החרדים.
יובהר: מותר כמובן לחלוק על הדרך של החרדים, אבל אסור לשנוא אותם.
ו.
עיקרון זה מביא הרב חרל"פ, וזה לשונו ('מי מרום' על פורים): "אין להעלות על הדעת שהגברת השנאה (לעמלק) היא בחינה של השחתת המידות… תפקידם של אחוזי השנאה המצויים בנפש כל אחד מישראל מכוון כלפי עמלק… כשאין האדם משתמש באחוזי השנאה שבו כלפי עמלק, מתפרצים הם כלפי דברים אחרים, ועל ידי השנאות האחרות בא האדם לעבור על 'לא תשנא את אחיך בלבבך' וכוצא".
נכון, מידת השנאה יכולה להביא אותנו למקומות לא טובים, מסוכנים מאוד, ולכן דרושה זהירות ואחריות.
דרוש לברר את המידה הזו עם גדולים בחכמה, באומץ, ביושר ובטהרת הלב, ואין זו סוגיה הנתונה לכל אדם כמובן.
