בדיחה מספרת, שכדי לפנות שכונה שנבנתה ללא אישור ביישוב ערבי נדרשת חטיבה שלמה; לעומת זאת, כדי לפנות את היישוב עלי מספיק לשלוח פקס.
יש נושא מהותי מאוד, אשר ניכר שאינו מובן לרבים. הוא קשור לתודעה אמנם, אך לא פחות מכך – למנטאליות לא יציבה.
הדיון הציבורי בין שמאל לימין, או בין פרוגרסיבים לשמרנים, אינו על נושא כזה או אחר; הוא יוצא מנקודת שלילתה של עצם הלגיטימיות של יותר מחצי מסוים של העם לטעון בכלל טענה כלשהי שתשפיע על המרחב הציבורי.
"דוסים יקרים, אתם מבולבלים לגמרי. תתאפסו על עצמכם!"
ימנים, דתיים, חרדים, מסורתיים, מתנחלים ונערי גבעות – בהכללה כמובן – אבל אם לא ידעתם כדאי שתדעו: כולכם שייכים למחנה אחד.
יש המכנים אותו 'המחנה הלאומי' או 'המחנה האמוני'. כך או כך, מדובר במחנה שמאפייניו הם חיפוש אמת אובייקטיבית, כבוד למסורת, ראיית העבר כאוצר ולא כמשקולת, העלאה על נס את ערכי המשפחה המסורתית וההתיישבות, ראיית האויב כאויב רע ומר ולא כ'מוחלש', ועוד. בקיצור, פחות או יותר הערכים שייצג צ'ארלי קירק מעבר לים, ולכן היה מי שראה לנכון לרצוח אותו בשל כך, במקום להתווכח אתו.
נהוג לומר, שכשאיש ימין רואה איש שמאל הוא רואה אדם טועה; וכשאיש שמאל רואה איש ימין הוא רואה לפניו אדם רשע. עד כדי כך מעוותת הראייה.
על הכותרת המהדהדת בדבריו של תא"ל צ'יקו תמיר ניתן לקיים סדנאות וימי עיון. בתרגום חופשי לדבריו זה הולך כך: "דוסים יקרים, אתם מבולבלים לגמרי. תתאפסו על עצמכם! מפקד בכיר ששירת 33 שנות שירות מפוארות בצה"ל נדרש להוכיח נאמנות וממלכתיות?? תגידו, השתגעתם?!"
ובהרחבה נוספת:
א. דרושה הפנמה עמוקה: שום טיעון מנומק, רהוט ומדויק ככל שיהיה, לא יעזור ולא ישכנע כשיש מי שפוסל את עצם הלגיטימיות של טיעונך, ואף רואה בך חשוך ואויב. נקודה.
במציאות הזאת נדרש לעדכן גרסה. מה שנחוץ הוא דבר אחד פשוט: עמדה נפשית זקופת קומה. ובשפה עממית: 'לא לספור' את הפוסל ואת טענותיו. פשוט דלגו הלאה.
ב. אם כששמעת האשמות על היותך נגד אחדות, שהחטופים אינם חשובים לך, שאינך ממלכתי או שומר חוק, דמוקרט ושאר ירקות, מיד ניסית להוכיח שאתה כן כזה – מחילה, נפלת למלכודת.
אין שום צורך למהר ולהסביר, למשל, שבהתנתקות עמדת במבחנים קשים, שתפיסות עולמך דווקא לא כאלה 'מיושנות', ושממלכתיות ביסודה היא מושג הלקוח מבית המדרש.
לא, ממש אין צורך. לא בגלל שאין זה נכון, אלא משום שזה לא מעניין אף אחד. הדיון הציבורי מעוניין להצמיד אותך אל הקיר, לא לשמוע את הסבריך המנומקים.
ג. שמעתם פעם איש שמאל שמרגיש צורך להסביר שהוא "בעד יהדות" כשהוא תומך בזכויות מסתננים? או אנרכיסט מעונב, פעיל מחאה, שאומר "אני אוהב את המדינה" לפני שהוא חוסם כבישים ושורף מכוניות?
אז מדוע דווקא הצד שנושא על כתפיו הקרבה ומסירות בלתי פרופורציונלית ביחס לחלקו בחברה – הוא זה שמרגיש צורך להצטדק?
כן, כן, נמאס לנו לנצח בבחירות, ולכן נבטל אותן. ואח"כ נבטל את חום השמש, את אור הירח, ונבטל אף את עונות השנה.
ד. אפשר גם כמובן לתקוף עניינית את ההאשמות המגוחכות האלה, אבל כאן בדיוק טמון הכשל. מי שמהדהד את הנושאים הללו, ולאחרונה הצטרפו לכך גם בנט ואיזנקוט, בכלל לא מחפש ענייניוּת. הוא מחפש סתימת פיות בבריונות. ועם כאלה – לא מדברים.
רק לאחר שיוכחו הענייניות והרצון הכן להקשיב, בלב פתוח ובשכל שלא הושחת אינטלקטואלית, ניתן לקיים דיון. בדיוק כפי שהורה לילד קטן, המתפרע משום שלא קיבל את מבוקשו, שולח אותו קודם לחדרו להירגע, ורק אח"כ מקשיב לטענותיו.
ה. כעת עולה בראשי דילמה: האם, לאחר ההקדמה הזאת, בכל זאת נסביר באופן ענייני מדוע המועמד לראשות השב"כ אכן ממלכתי, או לא?
הכרעתי! לא באל"ף רַבָּתִי!!!
כלומר, בשום פנים ואופן.
זה ליפול בדיוק למלכודת שממנה אני מבקש להזהיר.
אומר רק דבר אחד עקרוני וקצר ביחס לכל נושא ואדם. המציאות הפשוטה מעידה יותר מכל על התנהלותו ותפיסת עולמו של אדם. היא מספרת סיפור ברור. תסתכלו על ההיסטוריה שלו ותלמדו ממנה.
ו. לאור השיח הציני והמגוחך, שבו השמאל טוען טענה מופרכת והימין ממהר להצטדק ולהתנצל, כדאי להתחיל לאמץ קצת סרקזם.
זהו כלי נהדר במלחמת התרבות שבה אנו מצויים. וזה בעיקר מעיד על ביטחון עצמי ודופק נמוך.
לכן, במקום להסביר ולהתחייב תחת שבועה עם יד על התנ"ך, למשל על ההאשמה שהממשלה תבטל את הבחירות – אין צורך לטעון בדופק גבוה ועם יובש בפה ש"מבטיחים שלא נבטל את הבחירות"; אולי כדאי פשוט להתחיל בקמפיין כזה:
כן, כן, נמאס לנו לנצח בבחירות, ולכן נבטל אותן. ואח"כ נבטל את חום השמש, את אור הירח, ונבטל אף את עונות השנה.
או שפשוט נקדם את הקמפיין הבא: דבר אחד אנחנו מבטיחים לבטל לקראת השנה החדשה: את ההצטדקות!
שנה טובה!
