על סגנון ועל מהות

לפני שנתחיל, חשוב לי להציב גבולות גזרה למאמר- בביטוי "סגנון בוטה" אין הכוונה לשפה נמוכה וקללות, וגם חלילה לא לסגנון שמתיר דם של אנשים או מוביל למעשי בריונות בלתי חוקיים- אלא לסגנון תקיף וחד, שלא תמיד נעים לאוזניים.
אני מוצא את עצמי דן על הסוגיה הזאת עם אנשים רבים, במיוחד במגזר הדתי, ובדגש על אלו שעברו בבית המדרש והתחנכו לדבר בשפה נקייה.
ובגלל שזהו גם שיח דתי, אתחיל מההסברה הדתית.
יש כמה מקורות בדברי חז"ל שצריך לדבר בשפה נקייה- אחד המקורות המצוטטים ביותר היא ההדרכה: "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז): "מן הבהמה הטהורה, ומן הבהמה אשר איננה טהורה" (8 אותיות נוספות, שהיו יכולות להיחסך, אילו היתה התורה כותבת: 'טמאה').
אבל בתורה כתובה לא מעט פעמים המילה "טמא", למשל, כלפי מאכלים שאסור לאכול.
מה החילוק? מסבירים הפרשנים- שכאשר צריך להזהיר את עם ישראל מאיסורים אז משתמשים במילה "טמא" והכלל של "להשתמש בלשון נקייה" לא חל במקרה הזה.
הסיבה שהתורה מדברת בשפה "בוטה" וישירה ולא ב׳תקינות פוליטית׳ (‘פוליטיקלי קורקט׳) היא משום שכשבאים להזהיר את הציבור מאיסורים- זה נוגע למהות החיים. ומהות זה דבר מאוד מאוד חשוב. הסגנון- פחות.
כמו אמא שצועקת על בנה שיורד לכביש בזמן שמגיעה מכונית, או אבא שצועק על בנו לפני שהוא מכניס יד לאש. איפה ה'דרך ארץ' שקדמה לתורה?
כשאדם זר שורף לכם את הבית אתם לא אומרים לו "בבקשה ממך אל תעשה זאת" אלא אתם מדברים בשפה נוקבת, ישירה ובוטה.
תתבוננו בחיים שלכם ותראו שכאשר אנשים מסכנים את החיים שלכם, אתם לא מדברים בסגנון יפה, בצדק.
וכל מי שהיה בצבא ועבר על הוראות בטיחות מכיר זאת.

כעת אפשר להתחיל להבין למה פוליטיקאים מדברים לרוב בשפה ישירה ובוטה.
כמו שאמרנו, פוליטיקאים הם נבחרי ציבור, הם נבחרו לייצג את ערכי הציבור. הסיבה שהם מדברים בצורה כזו היא בדרך כלל לא בגלל שהם אנשים רעים ומושחתים כמו שמציגים אותם בתקשורת, אלא כי הם עוסקים במהות החיים.

הם לא מדברים על סוגיות תיאורטיות בבית המדרש ולא נמצאים בספריה העירונית (אגב, מי שלמד בישיבה יודע שגם שם הם 'נראים כמו אויבים בלימוד').
הם עוסקים בצביון המדינה ובחלוקת משאבים למימוש ערכים. הם חייבים לדבר בצורה שנוגעת במהות, בלי התחשבות בסגנון. כך זה תמיד היה. ותמיד יהיה.
מי שמבקש מנבחרי ציבור לדבר בסגנון יפה, חי בנאיביות וטהרנות קיצונית, הוא מעיד על עצמו שמעולם לא ישב בוועדה בכנסת, או היה שותף להחלטות גורליות. הכרעות ציבוריות הן הרבה יותר קריטיות מהכרעות פרטיות.
גם אם תתבוננו בחייכם תראו איך אתם כועסים כשפוגעים בכם ובחיי משפחתכם (או כשפוגעים לכם ברכב) אבל כשזה נוגע לסוגיות ציבוריות ומדיניות, שם אנשים מבקשים להחיל כללי סגנון של שיח יפה- שהם עצמם לא עומדים בהם ברמה האישית!

שימו לב לשיח של פרופסורים, רמטכ"לים, שופטים וסופרים שכל הזמן דיברו בסגנון יפה, ופתאום כשמתחילים להזיז להם את הגבינה והשליטה הציבורית, הסגנון הופך בוטה יותר משל חברי הכנסת. אבל בתקשורת ימשיכו לטעון שהפוליטיקאים קיצוניים ואילו שומרי הסף הם מתונים. כי הם דנים על המהות מנקודת מבטם הפוליטית, ושמים בצד את הסגנון.
לפני כמה זמן הלכתי לדוכן של ארגון שקורא לאימוץ "פוליטיקה חדשה עם סגנון יפה".
שאלתי אותם מה הבעיה בקלפי ובבחירות, ובתגובה לכך הם התחילו לצעוק עליי שהפוליטיקה מושחתת ונבחרי הציבור טפשים.
רק לא הבנתי מה קרה לפתע לסגנון היפה לו הם מטיפים.. מוזר.
גם ארגוני זכויות האדם, זכויות בעלי החיים, האקלים וכו', ברגע שתערערו על תפיסתם או תנסו לדון איתם בסוגיות המהות שלהם- הם יתחילו לצעוק עליכם.
מוזמנים לנסות.

הניסיון למשטר את השיח בסגנון יפה, הוא ניסיון לטשטש את מהות החיים, לומר לאנשים- אל תדונו על זה בתקיפות, תתפשרו ותוותרו. כשהתפיסה היא פוסטמודרנית ואין אמת, אז מה שנותר לדון עליו זה רק הסגנון. (ולא, אני לא חושב שכל האמת אצלי).
כמובן, שכל מה שכתבתי לעיל, תקף אך ורק לשיח של ימניים, דתיים וחרדים.
אם שמאלני יגיד שראש הממשלה הוא השטן, ושהממשלה רוצה להשאיר את החטופים בעזה, אם הוא יגיד שכל המתנחלים אלימים ושצריך לשרוף את המדינה ולהלחם בכל האמצעים- הצדקנים הטהרניים לא יזדעזעו מזה: "מהם אני לא מצפה", הם יסבירו.
בדרך כלל, דרישת הסגנון היפה הוא משהו שמצופה משום מה רק מהדתיים, המסורתיים והימניים. כי את השמאל אפשר להבין- הוא נאבק על חייו, אז מותר לו לדבר כך, אפשר להבין אותו. אבל הדתיים? שילמדו לוותר ולא לצעוק על ערכי חייהם.

כשהחרדים מאיימים לעזוב את הארץ מתוך כאב על פגיעה בציפור נפשם- לימוד התורה, לועגים להם ואומרים להם שילכו (מי שמדבר כך, לא מבין את ערך התורה).
אבל כשהשמאל מאיים לעזוב את הארץ כי המדינה יהודית מידי, מיד מגיעים אליו רבנים מסוימים ומתחננים שלא יעזבו כי עם ישראל זקוק לדעות שלו ושהם מוכנים לעשות הכל כדי שירגישו שמדינת ישראל היא הבית שלהם. במקביל, ביחס לחרדים, הם יחתמו על עצומות "גיוס עכשיו".

אין אדם שלא מדבר בשפה ישירה ובוטה כשמערערים על הדברים שחשובים לו, פשוט אין (בכל אופן אני לא פגשתי).
כל פעם שמישהו מטיף על סגנון, אני רואה אותו מדבר בשפה בוטה בנושא שחשוב לו (לפעמים סגנון השיח זו המהות שלו). הכל תלוי תמיד מה היא המהות. מה עיקר ומה טפל. זה תמיד הנושא שעוסק בסגנון השיח.
מתי כן צריך לדבר בסגנון יפה? בכל שאר תחומי החיים, בכל מקום שלא עסוקים במהות.
בבית, עם האשה והילדים, בבתי הספר, במכולת ובמוסך, וכמובן במפגשי קירוב לבבות על קפה ומאפה.
אבל חלילה להעתיק את התנהלות החיים הפרטיים להתנהלות החיים הציבוריים שעוסקים במהות חיינו.
לדעתי, הניסיון להעתיק את "שיח הכנסת האורחים" שקיים בחיים האישיים להכרעות במשכן הכנסת- הוא הרסני, כי הוא מטשטש את סוגיות המהות. אנחנו עוסקים כאן בצביון המדינה ובחוקים בעלי השלכות היסטוריות, ולא בוועד בית של בניין.

ודבר אחרון, מי שמסתובב במסדרונות הכנסת רואה איך חברי הכנסת מימין ומשמאל צוחקים אחד עם השני, אוכלים ביחד (יש חדר אוכל לחברי כנסת שיש כלל לא כתוב שאסור לצלם שם, כי יש שם הרבה מאחורי הקלעים) וטופחים אחד על שכם השני. הם גם משתפים פעולה בסוגיות שאין לציבור מושג עליהם, מבקשים טובות אחד מהשני ונענים בחיוך והסכמה. אבל כשהם מגיעים למליאה ולוועדות הכנסת ועוסקים במהות החיים, הם מדברים בשפה בוטה, וזה מה שאתם רואים בעיקר בתקשורת.
זה החילוק: פרטי או ציבורי, טפל או עיקר, שולי או מהותי, דיון תיאורטי או מעשי, יש נזק או אין נזק – זה מה שקובע את הטון של הסגנון.