1. משחקי השפה והתודעה
כשמשתמשים במילה ׳דמוקרטיה׳ צריך לבדוק למה בדיוק מתכוונים.
לאחרונה הוקמה מפלגה שנקראת ׳הדמוקרטים׳ ובראשה האלוף במיל׳ יאיר גולן. לטענתם, בסיס הדמוקרטיה הוא לא ׳ריבונות הרוב׳, כמקובל עד כה, אלא ׳זכויות האדם׳ שאותן השמאל לכאורה מייצג.
בשם אותה דמוקרטיה טוען גולן, למשל, שצריך לסגור את ערוץ 14, כי לטענתו הערוץ נוגד את ערכי הדמוקרטיה כפי שהוא מבין אותם.
כלומר, לשיטתם הלא-נאמרת – כל עוד השמאל מפסיד בבחירות ונעדר מהשלטון לא תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.
צפו בדבריה של מלכה פיוטרקובסקי ובפרשנותה על הדמוקרטיה במדינת ישראל:
לעומת גולן, מלכה פיוטרקובסקי אומנם משתמשת במונח ׳דמוקרטיה׳ במובן של ׳ריבונות הרוב׳, אלא שהיא טוענת שדמוקרטיה מובילה לכוחנות, וכוחנות מביאה ל׳כאבים עמוקים׳, הואיל וכל מי שבשלטון מנסה לכופף את בר הפלוגתא שלו ולהכניעו.
כך אנו נפגשים שוב עם שיח הכאבים של 'הרבעון הרביעי'.
בואו נסיר את הלוט ונחשוף את המניפולציה מאחורי משחקי השפה האלו.
ברגע שמאשימים אדם בדיכוי ובפגיעה ברגשות הזולת, הוא מרגיש אלים ובריון וממהר לכבוש את רצונו ולוותר לזולת, כדי שחלילה לא ייפגע
2. שפת הכוחניות והמדוכאים
משחקי השפה והתודעה בתרבות הפרוגרסיבית בנויים לרוב על התודעה שקרל מרקס הטמיע: העולם מתחלק למדכאים ולמדוכאים.
בתקופתו של מרקס, המדכאים ׳הכוחניים׳ היו בעלי ההון, והמדוכאים ׳עם הכאבים העמוקים׳ היו בני מעמד הפועלים.
מטרתו של מרקס הייתה להעצים את רגשות הדיכוי, כדי להוביל למרד ולמהפכה שיהרסו את המבנה הישן של החברה וכך תיבנה חברה חדשה.
הכל נועד לקדם חברה שוויונית וצודקת, ובא לציון גואל.
את קורבנות הקומוניזם, ההרג ההמוני והרעב מכיר כל מי שלמד כלכלה והיסטוריה. אך בתרבות הכללית תפיסתו של מרקס עדיין שרירה וקיימת. השיח הדיכוטומי של מדכאים ומדוכאים אומץ בידי השמאל, והוא מנוצל כדי לסכסך בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין יהודים לערבים, בין סטרייטים ללהט״בים, בין חילונים לדתיים ועוד.
כמעט בכל פעם שתחפשו סכסוך, תמצאו תנועת שמאל פרוגרסיבי מתחבאת מאחור.
3. נֵאו-מרקסיזם ודמוקרטיה
פיוטרקובסקי ו'הרבעון הרביעי' אימצו למעשה את השיח הנאו-מרקסיסטי ביחס לפוליטיקה הישראלית.
מאז שהימין עלה לשלטון, באופן דמוקרטי לגמרי, פועל השמאל בדורסנות מעונבת ומאשים כל מצביע ימין שוחר חירות בדיכוי ובאגרסיביות, תחת הטענה הדמגוגית שחייבים להתחשב בשמאל כשותף שווה כאילו לא הובס בבחירות. המובס צודק כי הוא חלש, והמביס טועה כי הוא חזק.
זוהי מניפולציה מתוחכמת, משום שכאשר השיח אינו רציונלי אלא בנוי על רגשות, קשה להתווכח. ברגע שמאשימים אדם בדיכוי ובפגיעה ברגשות הזולת, הוא מרגיש אלים ובריון וממהר לכבוש את רצונו ולוותר לזולת, כדי שחלילה לא ייפגע.
זהו מנגנון פסיכולוגי. כאשר שמאשימים אנשים טובים כל הזמן בהדתה ובהסתה ובניסיון לרמוס את החילונים, זה לא עובר דרך השכל אלא דרך הרגש. האנשים הדתיים הטובים ממהרים לוותר כדי לא להרגיש רגשות אשמה, ומי שלא מוותר ממוסגר אוטומטית כאדם אטום ולא אכפתי.
וכך הציניות שוברת שיאים. הולך אזרח נורמטיבי לקלפי כדי להצביע עבור מי שהוא מאמין בערכיו, ואז מתמלא רגשות אשמה – כי מכל עבר השמאל הפרוגרסיבי מספר סיפור על דיכוי ורמיסה ו'כאבים עמוקים'.
עלינו להאמין בטוב שקיים גם בנו ובכוונות הטובות שלנו, בניגוד לטענה שרק למיעוט יש כוונות טובות. זהו שיח מרקסיסטי וכדאי לזהות אותו
4. זיהוי מניפולציה ובריונות
זכרו, העובדה שאדם כלשהו נמצא בעמדה ציבורית אינה אומרת שהוא משתמש בה לרעה! הוא יכול גם להשתמש בה לטובה…
גברים לא חייבים להשתמש בכוחם כדי להכות נשים, הם יכולים להגן עליהן, או להגן על המדינה. יהודים לא חייבים לדכא ערבים, אלא עניינם להביא ברכה לאנושות. ורוב דמוקרטי לא חייב לדכא מיעוט – נציגי הציבור יכולים לקדם את עולם הערכים של בוחריהם ולהביא ברכה למדינה.
בעומק העניין, כל השיח הזה של הכאבים העמוקים הוא שיח של בריונות. המיעוט מאשים את הרוב שוב ושוב שהוא כביכול רומס אותו, ואז ממסגר את כל העשייה הברוכה של הרוב כדורסנות.
עלינו להאמין בטוב שקיים גם בנו ובכוונות הטובות שלנו, בניגוד לטענה שרק למיעוט יש כוונות טובות. זהו שיח מרקסיסטי וכדאי לזהות אותו.
ראוי גם לשים לב, שיש גורמים שכאביהם אף פעם אינם מובאים בחשבון: המתנחלים, החרדים, הדתיים, נערי הגבעות ועוד.
פתאום מתברר ששיח הכאבים אינו כן, אלא ציני וצבוע. הוא משמש לקידום אג׳נדה פוליטית מסוימת מאוד.
זהו שיח כוחני דווקא, המקדם שליטה פוליטית על ידי הפעלת מניפולציות רגשיות וניצול טוב הלב של האדם.
וזוהי התביעה מאיתנו היום: לזהות את המניפולציה, להאמין בערכינו ובצדקת דרכנו ולא לתת לבריונים לשחק לנו בתודעה במשחקי שפה וסגנון.
