א.
מיזם 'זיכרון בסלון' נוצר לפני כ-15 שנה, והוא פתח עולם של יזמות פרטית של זיכרון השואה. המיזם עצמו מגוון ומבוזר מכדי להכליל את כולו באבחנה אחת, אך הוא מייצג שינוי העובר על זיכרון השואה בשנים האחרונות, מהזיכרון הממלכתי הקלאסי של 'לעולם לא עוד' למיזמים עם מסרים שונים ואלטרנטיביים.
בכלל, כל השינויים העוברים על החברה הישראלית ביחס שלה לציונות וליהדות מתנקזים אל היחס לימים הלאומיים המיוחדים הבאים עלינו, ימי הזיכרון ויום העצמאות. הטקסים הממלכתיים כבר אינם מעצבים כמו בעבר את המסרים ואת השיח בחברה, וכדאי לפתח תודעה פנימית יהודית אוטונומית וגם יכולת ביקורתית לכל הקולות סביבנו.
השבר הזה בתרבות האנושית, והתדהמה הזו בעם היהודי, לא היו רגע אחד חריג של שפל. הם מלווים אותנו עד היום בכל מה שעובר עלינו כעם מול עצמנו ומול מעגלים שונים של אויבינו ומבקשי רעתנו
ב.
זיכרון של כל יהודי וכל קהילה הוא יקר מאוד, אבל לפעמים מרוב סיפורים שוכחים את הסיפור, ומרוב פרטים מאבדים את המהות.
לפני כמעט מאה שנה היה באירופה עם גרמני שעמד בראש הקִדמה המערבית – בהשכלה, בפילוסופיה, באתיקה, במדע ובאומנות. יהודים רבים מאוד ששכנו בקרב העם הזה ראו בו גאולה קוסמופוליטית, מקום שאפשר להיבלע בתוכו, להשליך את הזהות היהודית הייחודית ולקבל חיבוק של נאורות ליברלית. יהודים רבים ראו בגרמניה בשורה לפתרון בעיית השנאה לעם ישראל בעולם.
והמקום הזה, כן, דווקא המקום הזה, הפך להיות תהום הרוע האנושי והשנאה היוקדת לקיום היהודי באשר הוא, פסע לפני תקומתו מחדש של ישראל בארצו.
השבר הזה בתרבות האנושית, והתדהמה הזו בעם היהודי, לא היו רגע אחד חריג של שפל. הם מלווים אותנו עד היום בכל מה שעובר עלינו כעם מול עצמנו ומול מעגלים שונים של אויבינו ומבקשי רעתנו.
זיגמונד פרויד, היהודי אבי תורת הפסיכולוגיה, הצליח לברוח בסוף ימיו בשארית כוחותיו לאנגליה, שם נפטר מהעולם בבלבול ובתדהמה על מכונת המוות הגרמנית.
הגאון הזה בהבנת נפש האדם לא הצליח לראות את הדבר הכי יסודי בנפש, שנמצא מחוץ להישג ידה של התודעה הקוסמופוליטית שלו. הוא לא הצליח להבין מדוע הנאצים אינם מבדילים בין יהודי-גרמני נאור, משכיל ומגולח, שהוא 'יותר גרמני מגרמני', לבין יהודי חרדי מתבדל, מיושן וחסר השכלה מודרנית. מה ההיגיון לשים את כולם באותו קרון בדרך למחנות ההשמדה? את זה פרויד לא יכול להבין, והלך לעולמו עם החידה הזו.
ג.
אנשים רבים סביבנו עדיין חושבים באותה הצורה שחשב אז זיגמונד פרויד. הם לא מצליחים לראות בשנאת ישראל עדות אמיתית למלחמת תרבות נוקבת ועתיקה על זהות האדם בעולם. הם ממסגרים את הכל כשנאת זרים גנרית, תוצר של זהות דתית ולאומית מופרזת, של העדר השכלה וחוסר נאורות.
קו ישיר מחבר צורת חשיבה זו לדפוסי החשיבה של הגרעין הקשה של השמאל הליברלי. קו ישיר מחבר בין צורת חשיבה זו למערכי שיעור הממקדים את זיכרון השואה בערכי כבוד האדם וחירותו ותו לא.
מערך שיעור שחולק למפקדים בצה"ל השבוע לקראת יום השואה
המסר שהם מסיקים מהשואה הוא, שלאומיות וזהות נבדלת באשר הן מוּעדות להפוך לנאציזם. החשיבה הזו היא כוכב הצפון של אהרן ברק, ובעקבותיה הוא דילל עד מוות את הציונות במהפכה חוקתית המסעירה את חיינו עד הרגע הזה. הטעות שלו בניווט של הבנת השואה עמוקה עד התהום ומהדהדת בתוך מעגלים רבים בחברה.
תיאור השואה כבעיה גנרית של גסות אנושית באשר היא – לא רק שאינו משמר את זיכרון השואה, אלא שהוא הופך להיות הכחשת שואה של הדור הזה. במקום להעמיק את משמעות הקיום הלאומי היהודי, הוא הופך אותו לאיום קיומי על האנושיות שלנו. במקום להעמיק את משמעות ההגנה על תחיית עם ישראל בארצו, הוא משתמש בזיכרון השואה כדי לסרס אותה.
בהקטנת הזהות של עצמנו ובכבילת ידינו במלחמה נגד הנאצים של זמננו, ברק וממשיכי דרכו מיישמים את הפתולוגיה הנפשית של הסימטריה בין יהודים לנאצים, פתולוגיה שגם זעזוע טבח ה-7.10 לא ריפא.
את יום השואה מציינים לא כדי לאחוז בטראומות עבר. האתגר הקיומי שהוא מייצג בהבנת עצמנו קיים ונוכח בכל שעל של חיינו כאן בארץ ובכל צעד של התקדמות בתקומה שלנו.
הנאציזם ירדוף את היהודי דווקא במקום שבו הוא מחק כליל כל סממן של זהותו
ד.
הנאציזם לא היה הניסיון הראשון או האחרון לכלות את העם היהודי, אבל הוא עשה זאת באופן הנוקב ביותר. הנאציזם רואה את עומק הקיום היהודי גם במקום שיש טשטוש גמור של הזהות היהודית מבחינה חיצונית. הרוע המוחלט הזה יודע לשים מראה בפני היהודי הבורח מזהותו.
מאות אלפי המקרים של התנצרות בגרמניה באותה תקופה לא עזרו ליהודים. באותה מידה לא מועילה הפניית הגב לזהות היהודית בימינו כדי להמירה בחזון המזרח התיכון החדש.
הנאציזם ירדוף את היהודי דווקא במקום שבו הוא מחק כליל כל סממן של זהותו. ודרכי ה' הנסתרות גורמות לכך, שדווקא הקמים עלינו לכלותנו בזמן הזה, שלא ינוחו מזעמם ומשנאתם כל עוד תינוק יהודי אחד נולד בקיבוץ בארי או בעיר נתיבות, הם אלה הגורמים פעם אחר פעם להתעוררות כבירה של אותו ניצוץ יהודי נעלם שלא יִכלה לעולם.
ה.
כאמור, כל סיפור זיכרון של יהודי או קהילה הוא יקר מפנינים. אך כדאי שאלה יהיו חלק מזיכרון סיפור העומק של השואה ושל נוכחותה היום בחיינו, ולא יגרמו בשוגג דווקא לשכחתו. המסר הנוקב של יום השואה ילווה אותנו עוד במשך תקופה של קשיי וייסורי התקומה שלנו. והמסר הזה הוא דווקא סם חיים חיוני לתקומתנו. הוא מספר משהו עמוק, כואב ונוקב על הקיום היהודי, שרק עמידה נוכח אמיתתו תאפשר לנו לצלוח את האתגרים המעשיים, ובעיקר התודעתיים והמוסריים, של תקומת עם ישראל בארצו בדורנו ובדורות הבאים.
