קוטביות תקופת מעבר

א. פרדוקס מלחמת התקומה

ההרוגים מחיל ההנדסה הקרבית בעזה, עליהם התבשרנו הבוקר, ממחישים לנו את הפרדוקס הבלתי נתפס של המלחמה הזו. ככל שהאויב גדול, עוצמתי ומסוכן יותר, אנחנו מנצחים אותו בצורה מהדהדת ומזהירה יותר. את המערכה מול איראן הגדולה הכרענו בזמן הקצר ביותר עם מספר הנפגעים הקטן ביותר (מעל 90% פחות נפגעים מההערכות של מערכת הבטחון!!). גם את חיזבאללה הכרענו בפחות מחודשיים, במחיר קטן הרבה יותר מהלחימה בעזה.

ובעזה, מול האויב החלש יותר מבין השלושה, כבר קרוב לשנתיים טרם הגענו להכרעה. למרות הגבורה הגדולה של החיילים, משהו בראש למעלה עדיין תקוע.

הפער המשונה הזה לא קיים רק באורך הזמן, היקף הנפגעים וקושי הלחימה. בלבנון, ועוד יותר באיראן, הרגשנו איזה רוח של פלא, של נס, של גבורה כבירה הממוטטת את הרוע ובוראת מציאות חדשה יש מאין. בלבנון ובאיראן 'כלביא יקום וכארי יתנשא'. בעזה אנו חווים שוב ושוב 'כרע רבץ כארי'.

גם בתוך עם ישראל, בלבנון ובעיקר באיראן, חווינו את התמיכה והקונצנזוס הרחב ביותר. כמעט כל הציבור בארץ עמד כאיש אחד מאחורי המערכה. התודעה הלאומית היתה ערה. בעזה, כל החולשות, הפילוגים, הספקות וההיסוסים, כל הניסיונות של העייפות הלאומית, כולם מכים בנו, ומקשים עלינו.

אז מה המצב שלנו באמת? איזה ארי אנחנו?

יש בנו תערובת תודעתית של גדלות וקטנות יחד, ושתיהן פועלות בנו

ב. הקוטביות של תקופת המעבר

המלחמה הזו תפסה אותנו בעיצומה של תקופת מעבר. תקופת מעבר מתאפיינת בקצוות, במציאות דו קוטבית. חושך ואור בערבוביה. מציאות אחת נפרמת ודועכת, מציאות אחרת צומחת ועולה. כל חולאי הקונספציה התודעתית והמוסרית שאחזו בנו בעשרות השנים האחרונות כעם, עדיין קיימים בנו, רוחשים ובוחשים, בועטים ומכתיבים מציאות. ובאותה מידה, הלכי נפש אחרים לגמרי, של בריאות תודעתית, זהות שורשית, אומץ לאומי וביטחון מוסרי, הולכים וצומחים בקרבנו. יש בנו תערובת תודעתית של גדלות וקטנות יחד, ושתיהן פועלות בנו.

בשבועיים האחרונים, טעמנו משהו מאותה רוח רוממה שעטפה אותנו אחרי אירועים גדולים, כמו למשל מלחמת ששת הימים. טעמנו את זה ברוח הניצחון, הגבורה, הביטחון המוסרי, הלכידות הפנימית והתודעה הלאומית הרחבה. ויום אחרי סיום המערכה, נחתנו נחיתה קשה להתמודדות עם אותן תפיסות, קונספציות, דשדוש, והתמודדות עם חולשה תודעתית ולאומית.

שני הקטבים האלה יחד מבטאים את מי שאנחנו כרגע. בתמונה אחת אנחנו הארי שעדיין רובץ. בתמונה אחרת אנחנו הלביא שקם ומתנשא למעלה.

זה אותו ארי, אך באחד הפוטנציאל עדיין חבוי.

ג. הניצחון תלוי בתודעה

המלחמה נגד איראן נגעה בנקודות החוזקה התודעתיות של עם ישראל. עמדנו נוכח איום קיומי של השמדה. מולנו עמד לא עם אלא משטר שפניו רוע צרוף. תקפנו בסיסי גרעין וטילים. הבהירות המוסרית הייתה מוחלטת. התודעה הלאומית הייתה חדה, וממילא הקונצנזוס רחב.

עזה נוגעת בנקודות החולשה התודעתיות של עם ישראל. אנו עומדים מול אויב חלש שמזנב בך מאחורה. האויב מחופש היטב לאוכלוסייה אזרחית 'מסכנה' ומורעבת. מצוקת החטופים אוכלת את החוסן הלאומי. וטרם תיקנו את היחס שלנו לחבל ארץ היקר הזה, שהוא אבר מאברי העם היהודי.

בישראל הגבורה נקבעת בהתאם לבהירות התודעה, לא בהתאם לגודל האיום.

באיראן למדנו מה אנחנו מסוגלים להיות, לאן האריה מסוגל לזנק, אלו כוחות פנימיים טמונים בנו. בעזה אנו לומדים על המקומות בהם התודעה הלאומית שלנו פגיעה, מהוססת ושבויה. וכמו תמיד, המקומות בהם התודעה מהוססת ולא בהירה, שם חוטפים הכי חזק.

ככל שהבהירות המוסרית גדולה יותר, הניצחון מוחץ יותר. ככל שההבדל בין טוב לרוע חד יותר בתודעה, ההכרעה חזקה וחדה יותר

ד. עולים ויורדים בו

הרב קוק כותב שכגודל החיים והאופקים שלנו, כך גודל הטעויות והצרות שלנו.

הדו קוטביות הזו היא חלק ממי שאנחנו. וכמו שאמר בזמנו רבן יוחנן בן זכאי: כשעם זה עולה, הוא עולה למעלה מהשמים. כשהוא יורד, הוא יורד לעומק הגללים שבעפר.

ובשפה של ימינו: כשאנחנו מחוברים לעצמנו, איראן הגדולה קטנה עלינו. וכשלא, אנחנו מתבלבלים אפילו מול מחבל בודד עם קלאצ'.

ככל שהבהירות המוסרית גדולה יותר, הניצחון מוחץ יותר. ככל שההבדל בין טוב לרוע חד יותר בתודעה, ההכרעה חזקה וחדה יותר. ככל שהבלבול המוסרי והחולשה התודעתית שלטת, המלחמה מתארכת ומסתבכת.

ולמרות כל התסכול, אנחנו בהחלט מתקדמים מאוד. גם הארי שרובץ טומן בתוכו את הקימה.

והתודעה היא שתכריע.