1.האופן בו סיפור מעצב פושט צורה ולובש צורה, יכול ללמד אותנו רבות על 'רוח הזמן' ותעתועיה.
כדי להבין מה קרה פה כדאי שוב ושוב לחזור ליסודות התרבותיים המעצבים את התקופה בה אנו חיים (פרוגרס). ללא זאת, תמיד נפספס. תמיד נהיה רק ליד המטרה.
כמו רופא המציע תרופה רק ממבט שטחי, ללא אבחון רציני ומקצועי חסר פניות.
2.השיר על בר כוכבא המפורסם נכתב בשנות ה 30 של המאה הקודמת וכולנו כילדים שרנו אותו בטבעיות: "הוא היה גיבור" עם סימן קריאה בסופו, חד ונחרץ.
לאחר שנים רבות בגלות של דלדול החיים הלאומיים והפיכתנו לשלדי אדם מהלכים, יהודה המכבי ובר כוכבא היו ממש כ"מים קרים על נפש עייפה".
התנועה הציונית בראשית דרכה נבנתה על פי האתוס הזה.
לתנועה מהפכנית המתעוררת לחיים היו דרושים גיבורים להזדהות, ובר כוכבא "התיישב" על המשבצת הזאת באופן מדויק.
3.היה צורך להתנער לחלוטין מהיהדות של הגולה כדי לבנות פה עם מלא עוצמות אדירות, תחושת מסוגלות ואומץ לב. "יהדות השרירים" כינה זאת נורדאו.
כמו ילד בשלבי חייו הראשונים בהם הוא בונה אך ורק את גופו, ללא שאלות מהות מיותרות.
4.אך אז לאט לאט החל מהלך מעניין.
את ה'הרואיות' של בר כוכבא החלו לנטוש, לזנוח ואף לעגו לה בגסות. מרד בר כוכבא נלמד כפעולה ׳אנטי ריאליסטית׳ שהמיטה אסון על היהודים.
פרופ' ואלוף בדימוס יהושפט הרכבי, האיש שחינך דורות של מפקדים אמר: "הבעיה איננה איך בר כוכבא טעה – לכך יכולים להיות הסברים מתרצים – אלא כיצד אנו הגענו להערצת טעותו, וכיצד משפיע הדבר על הלך מחשבתנו הלאומית. בהערצת בר כוכבא אנו נקלעים למיצר של הערצת חורבננו והתרוננות ממעשה התאבדות לאומי.. הבעיה איננה בר כוכבא, אלא אנו".
כל מילה נוספת מיותרת.
5.עדיף לזנוח את בר כוכבא ולהתרכז ברשב"י.." דברים ברוח זו אמרה פרופ' רות קלדרון לשעבר ממפלגתו של יאיר לפיד.
מה ? איך יכול להיות ? פרופ' רות קלדרון הולכת עם רשב"י המשיחי ? מה קורה פה ?
אל דאגה, קלדרון כמייצגת זרם שלם המפחד מלאומיות כמו מצרעת, ביקשה להמיר את העיסוק בלאומיות ארצית ביהדות מופשטת. חסרת כל אחיזה במציאות. (אגב, הראשונים שפחדו מכניסה לארץ, על כל משמעויותיה, היו המרגלים כזכור לי) מה איכפת לי לעסוק ב"תיקון עולם" מופשט ? העיקר לברוח מהצורך להחזיק מדינה וצבא הנדרשים להפעיל כוח ולחסל אויב במקצועיות ובהטלת אימה על אויבנו.
6.בקיצור, בואו נעשה סדר.
את מרד בר כוכבא לא אומדים ולא מודדים רק ביחס לתוצאות העכשוויות. ריאליזם קר שאינו מכוון את העין אל הנצח, תמיד יפספס. זהו מבט מגוחך שאינו רואה למרחקים. כפי שמרד גטו וורשה בו נהרגו כ13 אלף יהודים לעומת גרמנים בודדים הוא לא כישלון מחפיר אלא אתוס לאומי של מלחמת חרות שתיחרט לדורות.
7.יש מצבים בהם ראוי למסור את הנפש. כך אתה מוכיח שיש ערך לחייך, לא רק למותך. עד לא מזמן זה לא היה כזה חידוש.
על מרד גטו וורשה גדלו פה דורות גם אם מבחינה טקטית היה כישלון מהדהד.
ככה בונים חומה לאומית.
8.וגם מרד בר כוכבא.
למרות תוצאותיו, הוא היווה לפיד בוער, נס (דגל) מתנוסס למרחקים, לאלפי שנה קדימה, על כך שעל הלאומיות שלנו אנו לא מוכנים לוותר.
ככה יצאנו לגלות.
כאילו רצה שר ההיסטוריה לצייד אותנו בזיכרון לאומי קולקטיבי צרוב בנו היטב, אותו נישא בילקוטנו עד תקומת עמנו בשנית.
9.תלמידי רבי עקיבא יצאו להילחם עם חץ וקשת למרות שידעו שעל פי החישובים הריאליים הם כנראה יפסידו. אבל הם, כמו החץ והקשת כיוונו למרחוק.
זה אולי ייקח זמן אבל בסוף אנחנו נצחק כמו רבי עקיבא המלמדנו להביט לעומק.
10.בקיצור, למרות תוצאות המרד, מי יודע כיצד היה עם ישראל נראה היום אם היה נכנע תרבותית לרומאים ? מצמרר לחשוב על כך.
11.והערה אחרונה.
פעם כדי לבנות אתוס של לאומיות מלאת גבורה ועוז היה צריך לבעוט בקודש.
כאילו עיסוק ברוחניות מדלדל את החיים והופך אותם לפחות יצרניים, פחות יצירתיים ופחות מקדמים את העולם.
היום, במלחמה הנוכחית, הולך ומתברר דווקא שמה שבונה את הגבורה הפרטית והלאומית גם יחד זה דווקא חיבור לשורשים עמוקים, לקודש, למסורת. אין דרך אחרת.
כך, מפנה לה אט אט הציונות הבסיסית שעלינו להצדיע לה על פועלה, את מקומה ומבקשת שדרוג לתפיסותיה.
וכך גם מתברר בעצם, את מה שתמיד ידענו, שרבי עקיבא ובר כוכבא, רשב"י ודוד המלך, דוד רזיאל ורועי קליין הי״ד ועוד רבים רבים בעם ישראל, כל גבורתם נובעת מזהות עמוקה. מחיבור שמים וארץ נפלא המביא ברכה לעם ישראל ולעולם כולו.
והרוגי המלחמות הללו, הקדושים, מכל מלחמותינו, ימשיכו להאיר לנו כמו נרות נשמה יוקדים.
נצעד לאורם לקראת האתגרים הבאים שעוד יבואו עלינו.
ככה זה כשמתבגרים.
