לעיתים רעש גדול והמולה בלתי פוסקת מבלבלים את העיניים ומסתירים מאיתנו את האירועים המשמעותיים באמת.
התנהגות הפצ״רית? סרבנות בזויה? אחריותם של 'אחים לנשק'? הצהרותיה של שקמה ברסלר על כך ש׳בספטמבר לא יהיה לך צבא׳, שהתממשו באורח פלא? ניהול משפט נתניהו תוך כדי מלחמה קשה?
הכנסת סעיף הזוי ותקדימי בסיכום ועדת גרוניס למינוי ראש השב״כ?
ועוד ועוד.
כשכולם בוהים באור החזק והמסנוור, כדאי לשאול שאלה פשוטה אך מטרידה: מי מכוון את הפנס?
כך, באומנות לא מבוטלת, יש להודות, הושלכו הצידה שאלות יסוד בחיינו הציבוריים, ובמקומן מצאנו את עצמנו מתפלשים בבריכת בוץ שמישהו אחר חפר עבורנו ודאג שנמשיך להתפלש בה ללא תכלית (או בעצם למען תכלית גדולה מאוד מבחינתו).
אם תנצח את בני בריתך, אתה עלול להפסיד את המערכה כולה
א.
כלל האצבע של החיים הציבוריים
על רוב השאלות הפוליטיות הגדולות בישראל אפשר לענות באמצעות כלל אצבע יסודי אחד:
לאיזה מחנה אתה שייך?
מי הם שותפיך לשמירה על היקר לך מכול – ובענייננו, על זהותה היהודית של המדינה?
לאחר שהבנת מהו אותו הדבר בה׳ הידיעה שעליו אתה מבקש להגן, אתה נדרש להתווכח, לדון בחריפות עם שותפיך, שהרי על דברים רבים אינכם מסכימים – אך בזהירות. לא לשבור את הכלים. לא להיות 'צודק מדי'.
כל אדם בוגר מבין זאת וכך הוא מתנהג עם ילדיו ובני ביתו: אם תנצח את בני בריתך, אתה עלול להפסיד את המערכה כולה.
ב.
מה הייתה באמת 'כיכר החטופים'
כיכר החטופים, מראשיתה, הכילה קשת רחבה של אנשים.
אך בליבת תומכיה היו בעלי תפיסות עולם מאוד מאוד ברורות.
כאלה שערכי מדינה יהודית תקועים להם בגרון.
לא רק הם היו שם, כמובן.
אליהם הצטרפו אזרחים רבים שביקשו להביע סולידריות אנושית פשוטה עם החטופים ובני משפחותיהם, אנשים טובים, שבעיניהם לא היה מדובר בזירה אידאולוגית אלא במחווה מוסרית בסיסית.
אלא שהכיכר אף פעם לא נשארה ניטרלית.
היא נצבעה בצבעים ברורים: השלטים, המיזמים, ההופעות, הדוברים – רובם ככולם ביטאו עולם ערכים מסוים, מגובש ועקבי.
ג.
ואז קרה הבלתי ייאמן
במחיר גבוה, מושתק ולא מדובר במיוחד – קרה פלא.
כל החטופים חזרו. מי היה מאמין. שמחה לאומית גדולה וטבעית.
ואז, במקום לפנות את הכיכר ולהחזירה אחר כבוד לציבור, כפי שמפרקים סוכה לאחר החג – היא פשוט שינתה שם, ומעתה היא מתקראת: כיכר נגד אלימות.
רעיון מבריק.
בדיעבד התברר לנו שלא היה מדובר בכיכר למען מטרה מסוימת, אלא בפלטפורמה.
הכיכר נשארת. רק השלטים מתחלפים.
ד.
המסגור המושלם
“נגד אלימות” — מי יכול להתנגד?
מי יאמר שהוא בעד אלימות?
כך נוצרת מסגרת חדשה, רחבה, מטשטשת, המאפשרת למחנה השמאל – הזקוק נואשות לקולות הערבים – להרחיב את הבסיס מבלי להודות בכך.
לא יגיעו לשם אנשי ימין מובהקים כמובן, אך אנשי שמאל ציוני, משרתים ונאמנים עלולים להתקשות לזהות את המניפולציה, וכך נרמול מפלגות הערבים יעבור בהצלחה.
זה רק נגד אלימות כמובן, שום דבר אחר…
בדיוק כפי שסיפרו לנו קודם: זה רק בעד החטופים, ולא שום דבר אחר.
ברור.
ה.
סיפור קטן עם משמעות גדולה
האירוע הזה סמלי הרבה מעבר לשאלת כיכר כזו או אחרת.
הוא משקף את המאבק העמוק שבו מצויה מדינת ישראל:
האם היא מדינה יהודית, או “מדינת כל אזרחיה”?
ואין כאן דיון פתוח, נקי, אינטלקטואלי. יש רק משחק מתוחכם על תודעה.
ככה זה בעידן שבו ניתן לומר כל דבר על כל נושא.
ו.
ומה עם האלימות עצמה?
החברה הערבית, כפי שהיא מיוצגת בכיכר הזו, אינה נדרשת כלל לעסוק באומץ בשורשי האלימות.
לפי הנרטיב – אין תרבות מאפשרת, אין היסטוריה, אין אחריות פנימית. כלום.
הכול הוא הרי תוצאה של הדרה ודיכוי.
כולם הרי ממש שומרי חוק, בעלי נימוסים בריטיים.
אין העלמות מס, אין בנייה בלתי חוקית, אין נשק בלתי חוקי, אין פרוטקשן – מה פתאום? הכול רק דמיון פרוע.
כיכר הדיכאון, המחאה והדיכוי. העיקר לשמור על נרטיב של מדינה בכאוס חברתי, שסועה ומתפרקת, חס ושלום
ז.
לקח למשתתפים
מי שהיה שותף פעיל בכיכר החטופים – טוב אם יעצור לרגע ויעשה חשבון נפש.
בנחת, מתוך רצון ללמוד, ללא הלקאה עצמית.
אם מזמינים אותך לטקס חגיגי של הנחת אבן פינה, אל תמהר להגיע רק כי זה “טקס”.
אדם בוגר שואל: מהו היעד הסופי?
איזה מבנה אמור לקום כאן בעוד כמה שנים? איזה תוכן ימלא אותו?
לעיתים מתברר בדיעבד, שלא הוזמנת להקמת בית – אלא להשתתפות בטקס חורבן.
חורבן של בית לאומי, שורשי, ציוני, בן אלפי שנים.
מוגזם, אתם אומרים? בסדר, נסחו את זה בעדינות המתאימה לכם, אך אל תהרסו את המסר.
ח.
מבט קדימה
מי שעיניו בראשו, ראוי שילמד מהסיפור הזה.
היכולת להביט שניים־שלושה צעדים קדימה אינה מותרות.
היא לא קלה, לא תמיד נעימה – אבל אם היא אמיתית, אין ברירה.
כי מחאה שלא יודעת להיגמר,
וכיכר שאינה מתפנה לעולם,
מספרות לנו הרבה פחות על המציאות, והרבה יותר על מי שזקוק לכך שהמציאות שהמציא תישאר בדיוק כפי שהיא.
כיכר הדיכאון, המחאה והדיכוי. העיקר לשמור על נרטיב של מדינה בכאוס חברתי, שסועה ומתפרקת, חס ושלום.
ואנו?
אנו מחפשים את כיכר הגיבורים, האמיצים, אוהבי עמם, מורשתם וארצם.
ויש לנו סבלנות רבה ביחס לדרוש תיקון.
