ייסורי לידה של יציאה לחירות

א. זיהוי נכון של בעיות פוליטיות

האגדה מספרת, שבמסגרת המאבק נגד פינוי ימית הוציאו את תיבת בית הכנסת לרחובה של עיר, כמנהג ישראל בתעניות גשמים. התוצאה הייתה שירדו גשמים, אבל הפינוי התבצע… לפעמים כשמשתמשים בתרופה הלא נכונה, התוצאה היא בהתאם.

כיום אנו מוקפים מכל עבר בקיטוב, ויש אומרים שהמחלוקת החברתית מאיימת לקרוע אותנו. אך הבעיה איננה המחלוקת. היא גם לא השנאה בין קבוצות בעם. לא הולכים לפרוץ קרבות רחוב בין מצביעי קואליציה לאנשי אופוזיציה. ולכן, הפתרון איננו 'מציאת המשותף', מעגלי שיח, הכלה והבנת 'הצד השני', ולא 'פוליטיקה של הסכמות' וכל מיני המצאות כאלה. כל אלה הם ממש כמו אותה הוצאת התיבה לרחובה של עיר.

אנחנו בחילופי משמרות של כוחות הנהגה, ויש ייסורי לידה.

ה'מלכות' ששוקעת מתעקשת לאחוז בקרנות הדיפ-סטייט ולסרב לקבל את המתווה. המבצר השלטוני שלהם נמצא בבג"ץ, ובו הם נאחזים

ב. מלכות אינה נוגעת בחברתה

הרפלקס האוטומטי של רבים להשוות את מצבנו לשנאה של סוף ימי בית שני הוא מוטעה ומכשיל. אם כבר מחפשים אנלוגיה היסטורית, עדיף לחפש אותה בתקופת חילופי המלוכה. כששקעה שמשה של מלכות שאול, היא ניסתה להיאחז בקרנות המזבח. גם בימינו, 'משפחת המלוכה' שהביאה אותנו מראשית המדינה עד הלום שקעה. תודעתה הלאומית התנוונה, וסר חינה בעיני העם.

אך היא מתבצרת ונאחזת בכוחנות בקרנות הדיפ-סטייט, במוקדי כוח לא נבחרים, משתמשת בצורה פסולה ובריונית בכוח של מערכת אכיפת החוק ושל מוסדות נוספים, תוך שהיא שוקעת יותר ויותר אל תוך עמדות פוסט-לאומיות ופוסט-ציוניות.

זה לא עימות בין חלקי העם או נציגיהם. זה עימות של נבחרי ציבור מול פקידים לא נבחרים, האוחזים בקרנות סגידתם לעמדות הכוח שהם בנו בפקידות בכלל ובזו המשפטית בפרט.

אתמול עבר חוק מתוקן לבחירת שופטים – מוקד הוויכוח – שלפיו נציגי הקואליציה והאופוזיציה יצטרכו לבחור שופטים יחד, אך ללא זכות וטו לשופטי העליון בבחירת שופטים לעליון. זו הצעה שהייתה אמורה להרגיע ולפשר בין חלקים בעם, וכל מי שתומך ברוח של פשרה והסכמות היה צריך לתמוך בזה פומבית.

אך ה'מלכות' ששוקעת מתעקשת לאחוז בקרנות הדיפ-סטייט ולסרב לקבל את המתווה. המבצר השלטוני שלהם נמצא בבג"ץ, ובו הם נאחזים.

ג. הפשר האמיתי של איומים במלחמת אזרחים

בנאום בכנסת ב-2002, תוך כדי מבצע 'חומת מגן', אמר אהרן ברק כך: "יש להניח כי חלק מהמחלוקות הציבוריות אשר יפלגו אותנו בשנים הקרובות תמצאנה דרכן אל בתי המשפט, כדרכן של מדינות דמוקרטיות. יותר ויותר בעיות פוליטיות פושטות את צורתן הפוליטית ולובשות צורה משפטית ומובאות להכרעה של בתי המשפט".

אהרן ברק אינו מוכן ש"הארנק והחרב" (שני הדברים המייחדים יותר מכל את כוחה של מדינה, שני הדברים שבהגדרה המקובלת אינם אמורים להיות בסמכות בית המשפט) של המדינה יימצאו בידי נבחרי הציבור.

כשאהרן ברק רץ לאולפנים בימים האחרונים לאיים בצורה מתוחכמת יותר או פחות במלחמת אזרחים ("לא איימתי, רק התרעתי", זו דרכם של עברייני צווארון לבן לשגר איומים), הוא לא מתכוון שפעילי מחאה ירביצו לשוטרים או לאנשי ימין. הוא מתכוון לתת דחיפה לכל המוסדות הלא נבחרים הנמצאים עדיין בשליטה של מחנה קטן, ובראשם בית המשפט העליון, להשתמש בכוחם כדי לטרפד את נבחרי הציבור והחלטותיהם ולשלוט ללא עוררין "בארנק ובחרב" של מדינת ישראל. את קולו מהדהדים שותפיו בתקשורת וארגוני מחאת הדיפ-סטייט.

ד. "משרוקית הכלבים" של קפלן

הגרעין הקשה של מחאות קפלן לא מכַוון לשינוי עמדות הממשלה או אפילו להפלתה מתוך לחץ ציבורי. המחאות הן "משרוקית הכלבים" למוסדות הלא נבחרים, ובראשם בג"ץ, להתבצר היטב בשלטונם ולהשתמש בו ללא מורא.

הם הוציאו את עצמם מזירת הפרוצדורה הדמוקרטית של קבלת החלטות. הם לא משחקים בה עוד, כי הם לא ינצחו שם. הם אינם רוצים בהסכמות ובפשרות, אלא בשימור כוחה של ה'מלכות' השוקעת.

הגיעה העת להשיב לעם את חירותו, והיא תשיב גם את שלומו

ה. גנרלים של מלכות שוקעת

בניסיון המחודש לחולל מחאות המוניות עם חידוש הלחימה בעזה, עלתה קבוצת גנרלים לשעבר לירושלים כדי להוביל את המחאה. בלט ביניהם רוני אלשייך, שהודיע שהמחאות נועדו לתת גב לשופטי בג"ץ לפסול את מהלכי הממשלה. גם אלשייך מעדיף שהכוח השלטוני יהיה בידי בג"ץ ולא בידי נבחרי ציבור. אלשייך לא רוצה להתמודד על קול הציבור. הוא רוצה ש-15 נבחריו על כס השיפוט יחליטו עבור עם שלם כיצד להשתמש "בארנק ובחרב" של מדינת ישראל.

מאז שאלשייך הצטרף לבמות קפלן לפני שנתיים, הוא מעביר שוב ושוב מסרים הקשורים בעליונות הפקידוּת וזלזול עמוק בנבחרי הציבור. אלשייך בז לנבחרי ציבור, אך בעומק העניין הוא בז לציבור. הוא מיקם את עצמו עם חבורת הנאחזים בקרנות הדיפ-סטייט של המלכות השוקעת, ונגרר איתם אל התהומות.

ו. קו פרשת המים החדש של המחנות הפוליטיים

עידן 'חילופי המלכות' משנה מהיסוד את חלוקת המחנות הפוליטיים (לעת עתה). לא בכדי ראשי מפלגות האופוזיציה מעדיפים לחסות בצילם של אותם פקידים לא נבחרים, יועמ"שים ושופטי עליון, ולא יעזו להפנות עורף לארגוני המחאה ולחזור ולהתכנס לכנסת כמוקד המרכזי של קבלת החלטות.

וכיוון שאותה מלכות שוקעת מאבדת בשקיעתה את מרכז הכובד הציוני שלה, הגנרלים שנגררים אחריה (גם אלה שהגיעו במקור מהימין) מאבדים את עמוד השדרה הציוני שלהם, לפעמים עד לכדי אובדן הדעת וחבירה לארגוני השמאל הרדיקליים ביותר.

ולעומת זאת, אנשים שהגיעו במקורם מהשמאל הציוני ומתעקשים על כוחם וסמכותם של נבחרי הציבור, מוצאים שפה משותפת איתנה עם הימין.

כיצד קרה הדבר, שחיים רמון ופרופ' משה כהן אליה שייכים היום הרבה יותר למחנה הלאומי מאשר רוני אלשייך ובוגי יעלון?

הכל נגזר משאלה אחת: מי הריבון במדינת ישראל?

הגיעה העת להשיב לעם את חירותו, והיא תשיב גם את שלומו. שלום פנימי במרחב הציבורי-פוליטי יכול לקרות רק דרך התכנסות לדמוקרטיה הפרוצדורלית שאהרן ברק וחבריו כל כך אוהבים לשנוא. פשרה היא נורמה חברתית חשובה ויקרה. היא תקרה רק כשנסיר את האחיזה בקרנות הדיפ-סטייט של מלכות שוקעת, ונתכנס לפוליטיקה של נבחרי ציבור. "והאמת והשלום אֱהבו".