לאחר יותר משנתיים מאז יום שמחת תורה התשפ"ד, היום שבו נשבר לב האומה וליבנו כמשפחה (כמו אצל רבות נוספות), הולכת ומתרחבת תופעה מדאיגה: גילויי אמפתיה וסלחנות מהירים וחסרי אחריות של חלקים בציבור הימני, ובייחוד הדתי־לאומי, כלפי אותם גורמים שנטלו חלק ישיר או עקיף במחדל הנורא שהוביל למותם של בנינו.
האמפתיה המהירה מדי כלפי אלה שכשלו, גם אם היא באה מתוך כוונה טובה, אינה במקומה.
אותה אמפתיה, עטופה לעיתים בלשון פיוס ואהבת ישראל, מתעלמת למעשה מכאבם של ההורים, האלמנות והאחים, שעדיין נושאים את מחיר הכישלון על גבם.
היא באה בשם הרצון לאחד, אך בפועל היא פוצעת, דוקרת ומוחקת אחריות.
תהא הסיבה אשר תהא למציאות המדממת הזו, בכל מקרה מדובר בשפל התנהלותי חסר תקדים של דמויות ספציפיות, שעוד ייבדק וייסרק במסרקות של ברזל. על כך אין חולק
א. בין חמלה לעיוורון
חמלה היא מידה חשובה. התורה מלאה בקריאות לרחמים, בהקשבה לכאבם של הגר, היתום והאלמנה וכדומה.
אך כאשר החמלה נשלפת במהירות כלפי מי שהתרשל, עיוות או הסתיר את האמת – היא חדלה להיות מידה טובה והופכת לעיוורון מוסרי.
אין מדובר כאן בוויכוח פוליטי בינינו. זוהי עמדה מוסרית פשוטה ובסיסית.
חמלה ללא תנאי כלפי בכירים, משפטנים ואנשי ציבור שפעלו בניגוד גמור לאחריותם?
מדובר בנושאי תפקידים בעלי מובהקות ישירה לאירועים הקשים. אלו שהיו אמורים להיות שומרי הסף על גבולנו מפני אויבינו, הפכו להיות שומרי סף מפנינו, וכשלו כישלון מחפיר.
תהא הסיבה אשר תהא למציאות המדממת הזו, בכל מקרה מדובר בשפל התנהלותי חסר תקדים של דמויות ספציפיות, שעוד ייבדק וייסרק במסרקות של ברזל. על כך אין חולק.
(נדרשת אבחנה בין דרג פוליטי נבחר לדרג מקצועי ממונה, ולא זה המקום להרחיב על כך).
וכאשר בתוך הציבור הדתי־לאומי, זה ששילם מחיר דמים יקר כל כך, ממהרים למחול לבכירים האלה מבלי שיעמדו בתנאי התנצלות פשוטים, כאילו מדובר באירוע זניח חסר חשיבות, נשמטת הקרקע מתחת לרגלי המוסר הפשוט והבסיסי.
זהו לא מוסר יהודי אמיתי, אלא מוסר נוצרי.
ב. על גבן השחוח של המשפחות השכולות
אותם גילויי פיוס שטחיים אינם מעשה אצילי ללא תשלום מחיר. הם באים על גבם של מי שאין להם עוד את מי לחבק. על גבי מי שרואים בעיניים נוגות את גילויי האמפתיה האלה וליבם נחמץ בקרבם. לא מפאת קטנותם, חס ושלום, אלא בשל אחריותם לבנים שנפלו ומפני שהם מבקשים צדק, אמת ומוסר לפני הכל.
מגלי האמפתיה הזולה הזו מבקשים לאחות את קרעי העם – אך מבלי להביט בעיניהם של האבות והאמהות, האלמנות והיתומים, אלה החיים יום יום עם הידיעה שיקיריהם נשלחו לקרב ולא חזרו בגלל רשלנות פושעת לכאורה של נושאי תפקידים בכירים.
האמפתיה הזו חוטאת פעמיים:
ראשית, היא מוחקת אחריות; ושנית, היא מרוקנת את מושג הצדק מתוכנו. היא פוגעת בצדק שעליו אמורה להיבנות חברה בריאה ומתוקנת.
ויותר מכך, היא מטילה צל נוסף כבד ומעיק על כאבן של המשפחות, כאילו המחיר ששילמו על הרשלנות הזו צריך להישכח בשם אחדות שטחית, רזה ושקרית.
דווקא משום כך עליו להיזהר לא להפוך את מידת הרחמים למפלט מן האמת, ולא לאמץ נורמות נוצריות המבקשות חמלה ומביאות בכנפיהן מציאות הפוכה לחלוטין
ג. "ובערת הרע מקרבך"
אין איחוי אמיתי בלי דין וחשבון. אין אהבת ישראל אם היא חומקת מאמת פשוטה.
רק כך ניתן לשוב להיות עם מוסרי ונורמאלי כתנאי להיותנו עם קדוש.
האחריות שלנו היא לחמול באופן נכון, תוך זקיפות קומה ותביעת צדק, ללא עבדות וחנפנות מכוערת על גבם של מי ששילמו מחיר אדיר – כדי שלפחות הצדק ייעשה ללא מורא וללא טשטוש.
כאשר מוחלים להם ללא תהליך אמיתי של בירור האמת ולקיחת אחריות ממשית, מתקיים לנגד עינינו הפסוק "הרצחת וגם ירשת?!"
הימין הדתי מבקש לשאת את דגל האחריות, הנאמנות והגבורה.
דווקא משום כך עליו להיזהר לא להפוך את מידת הרחמים למפלט מן האמת, ולא לאמץ נורמות נוצריות המבקשות חמלה ומביאות בכנפיהן מציאות הפוכה לחלוטין.
רק אם נעמוד באומץ ונתבע תהליך כן ונוקב, יוכלו להיבנות מחדש סולידריות ואחווה אמיתיות.
ליבה הטוב של חברה מוסרית אינו נמדד לפי כמות ה'סליחות' שהיא מחלקת, אלא לפי יכולתה להבחין בין צדיק לרשע, בין טעות לבין רשלנות פושעת.
רק צדק אמיתי, הנובע ממבט שכלתני חד, יביא מזור לאומי ופרטי גם יחד.
