קיצור תולדות הפוליטיקה של הדתי לאומי

א. הדתי לאומי התרגל לגדול כחללית לוויין, המקיפה ונספחת לחללית האם של ניהול המדינה. גם יושבי חללית האם התרגלו לזה.
ככזה, הוא התרגל שעיקר תפקידו הוא ללמד זכות, להסתכל בעין טובה על הקיים, להיות שותף מלא למרות החסרונות, ולחזק את האחדות.
כשהוא כן העז לחלום על השפעה, הוא חשב על הגעה ללב של אנשים, שיקרב אנשים לזהותם היהודית, וכחלק מזה תתורגם בסוף גם לקלפי. האתוס הזה הוליד את 'מתנחלים בלבבות', המפעל המכונה גרעינים תורניים, 'באהבה ננצח', מיזמי פנים אל פנים ועוד הרבה דברים ברוח הזה. כשלעצמם מיזמים כאלה עשויים להביא ברכה, אבל דינמיקה של מדינה זה מורכב הרבה יותר.

ב. בניגוד לחשיבה התמימה שרצון העם משתקף בקלפי שמשתקף בצביון המדינה, ההגאים השולטים על כיוון הנסיעה של חללית האם נמצאים אצל מספר קבוצות, הרבה מעבר ל120 האנשים היושבים בכנסת. ראשי מערכת הבטחון, פורום מטכ"ל, שופטים, בכירים בפקידות הציבורית, ראשי מערכת אכיפת החוק, מנהלי גופי תקשורת גדולים, משרדי פרסום, אנשי מפתח במשק ובתעשיה, ראשי האקדמיה הישראלית והמל"ג, ארגונים אזרחיים אקטיביסטיים עתירי תקציבים, כוורת הדבורים של טוויטר, וכנראה עוד כמה גורמים, וסליחה למי ששכחתי.

ג. אנשים שהתרגלו להיות בעמדות כוח לא ששים לוותר על העמדות האלה, גם כשאין להם לגיטימציה ציבורית לכך. והם נוטים לאחוז בהן עוד יותר חזק כשהם צריכים לוותר עליהן לטובת תפיסות עולם אחרת.
רבים מאלה היושבים במקומות האלה מלאים בתחושת הצדק של עצמם, עד כדי אמונה יוקדת שהם הם העם, והם אלה השומרים על האינטרס הציבורי.
הם לא יוותרו על ההגאים של חללית האם ללא מאבק קשה. וכגודל האגו והשינוי האידיאולוגי שהציבור מבקש, כך גודל המאבק המצופה על הגאי חללית האם. זה לא עניין של השפעה על העם, זה עמדות הכוח.

ד. כל זה הוא בשורה לא נעימה לאוזן של הרבה דתיים לאומיים שחשבו ש'באהבה ננצח' הוא מותג מנצח גם בשדה הפוליטי, שמאבק הוא פסול כי זה מגביר את הקיטוב, והפתרון הוא להמשיך לתרגל את החוזקות שלנו: ללמד זכות, להצטרף למיזמי אחדות ולחלק חלות בכיכר.
אבל עמדה בוגרת יותר יודעת לפקוח שתי עיניים, ולהבין שלכל זמן ועת. אין דבר הרסני יותר לאחדות מאשר בריונות פוליטית וקריסת הזהות הלאומית, שני הדברים איתם אנו מתמודדים בתקופה זו בחלק מהחברה הישראלית.
אין דבר חיוני יותר לעם ישראל כעת מאשר מאבק על זהותה וצביונה היהודיים וציוניים.
לא בקוצר רוח, טינה, יאוש ויחס לאחרים כאויב כמו שאנו רואים בארגוני המחאה, אלא בשיקול דעת, עמידה זקופה, ואורך רוח.
ה. ובכל זאת, מה לגבי לימוד זכות?
גם על גנב אפשר ללמד זכות, זה לא רלוונטי לצורך המעשי להשבת הרכוש לבעליו.

לכל זמן ועת. זמן להיאבק אקטיבית על הטוב, זמן להסתכל בעין טובה על הקיים. לא לערבב ולא לשקוע בדפוס הדתי מלמד הזכות.
נשמע מייאש. אז מה אפשר לעשות?
חלילה להתייאש.

העיקר הוא להחזיק עמדה מה הסיפור כרגע. לא להיכנע לטנטרום עד לב השמים של מי שמסרב לוותר על עמדות כוח. ומשם להיאבק על הלגימטציה הציבורית של תפיסה אחרת, כל אחד במקומו, גם אם יקראו לה את כל שמות הגנאי שבעולם.
מי שרוצה ללמד זכות על יהודי עבריין יבורך, שיעשה זאת בתפילת תיקון חצות, אבל ביום צריך להוסיף זכויות בעם ישראל ולהיאבק על הטוב.
בטווח הבכלל לא ארוך, זה גם מה שישמור בסופו של דבר גם על הלכידות בתוך עם ישראל.

שבת שלום