1️⃣ הסרת מסיכות
התיאום ההתקפי בין נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לבין ראש ממשלת ישראל נתניהו אל מול ציר הרשע האיראני, לא רק מציף תקווה ביטחונית אמיתית, אלא גם חושף את הכשל המוסרי של השמאל הרדיקלי ושל מהנדסי התודעה בתקשורת הממוסדת.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קיומית, מערכה היסטורית בין בני אור לבני חושך, מערכה על עצם הזכות שלנו לחיות כעם ריבון וחפץ חיים בארצנו.
במשך שנים, מה שהעסיק את קבלני ה'פוליטיקלי קורקט' באולפנים הממוזגים היה שאלת הסגנון, הרטוריקה וה'נימוסים' של המנהיגים שלנו.
זו אינה סתם טעות אופטית; זוהי עדות לעיוורון מוחלט ולניתוק מהמציאות, תוצר ישיר של שטיפת מוח פוסט-מודרנית המבלבלת בין עיקר לטפל.
ייתכן שגם טראמפ לא יתמיד במדיניות המיטיבה איתנו – אך רק בזה הוא ייבחן, ולא בנימוסיו
2️⃣ 'זעם קדוש' על סגנון
במערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית ראינו את הטירוף הפרוגרסיבי הזה בשיאו.
קולות בשמאל העולמי – ובאופן טבעי, גם בשמאל הישראלי – התחרו ביניהם מי יפסול את טראמפ בצורה חריפה יותר, מתוך תחושת צדקנות ו'זעם קדוש'.
אך כאשר מקלפים את מעטה הצביעות ומנתחים את טיעוניהם, מגלים עובדה מדהימה: ההתנגדות אליו כמעט לא נגעה בניתוח שכלתני של מדיניות החוץ שלו, של תוכניותיו הכלכליות או של הבריתות האסטרטגיות הצפויות במזרח התיכון. היא התבססה כמעט לחלוטין על מאפייני הדמות, חוסר העידון המיוחס לו וסגנונו הבוטה, שניפץ את כללי המשחק של תרבות ה-Woke.
אצל הפרוגרסיבים, המדד לכשירות מנהיגותית הצטמצם לפריזמה המעוותת של 'שיח מכיל'.
אולם השאלה שאנו, אזרחי ישראל, צריכים לשאול את עצמנו היא קריטית: האם כמדינה המוקפת במפלצות אדם, טרוריסטים צמאי דם ומדינות סוררות שחרתו על דגלן את השמדתנו, ישראל יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס ה'אתי' של בחינת מנהיגות דרך משקפיים ורודים של נימוסי שולחן ופוליטיקלי-קורקט?
3️⃣ בין אישי לציבורי
כאן טמון שורש הבעיה, ויש לחדד את ההבחנה המכרעת: ההפרדה המוחלטת שחייבת להתקיים בין המרחב הפרטי, האישי, לבין המרחב הציבורי-הלאומי.
בתוך הבית, בקהילה, ביחסים שבין אדם לחברו – מידות של עדינות, נימוס והתחשבות ברגשות הזולת הן מידות יסוד חיוניות.
אך לקחת את מערכת המידות הזו, שנועדה לאדם הפרטי, ולהלביש אותה בכוח על זירת המאבק הלאומית ועל אסטרטגיה של מדינה – זהו פשע רעיוני ובלבול מסוכן מאין כמותו.
מדינה יהודית חפצת חיים משתמשת בכלים שאין להם שום מקבילה בסלון הבית: הפעלת כוח צבאי מוחץ, השמדת אויבים, הרתעה אכזרית, ומערכות ענישה נוקשות נגד מי שקם עלינו לכלותנו.
לא אמור להיות בזה שום דבר 'מכיל'. ברגע שהשיח הציבורי מאמץ את הקלישאה הפמיניסטית הרדיקלית שלפיה 'האישי הוא הפוליטי', הוא מכניס בכוח שיקולים רגשניים ורכרוכיים למקום שבו נדרשים ניתוח קר, תעצומות נפש, גבורה ושכל ישר. בכך הוא הופך את האסתטיקה לאתיקה, ומסרס את כוח ההכרעה הלאומי.
4️⃣ טהרנות מסוכנת
ישנה נטייה מסוכנת, המאפיינת גם רבים מאלופי הקונספציה ואנשים השבויים בתרבות פרוגרסיבית, להתרשם ממנהיגים המנפיקים נאומים מלוטשים ומדברים גבוהה-גבוהה על 'זכויות אדם', 'הכלה' ו'שלום גלובלי'. המילים שלהם מתקתקות וערבות לאוזן ויוצרות אשליה של מוסריות עליונה. אולם מהו המחיר של מוסר שקרי זה? 'מוסר סינתטי' ללא עוצמה וללא אמת איננו מוסר – הוא רֶשע.
תחת ההנהגה המנומסת והפייסנית של מנהיגים מסוגם של ביידן וקמלה האריס, ראינו כיצד מתגבשת מדיניות חוץ המכילה את התוקפנות האיראנית, מזרימה הון למכונת הטרור, ומשדרת חולשה שהזמינה את המתקפות עלינו.
מה הרווחנו מאותה 'דיפלומטיה מנומסת'? רק הפסדנו.
מדיניות המבקשת כל העת 'לא להסלים', המקדשת את הנימוס הבין-לאומי, מפקירה בפועל את חיי אזרחי ישראל ומאפשרת לאויב להתחמש בדרך להשמדתנו.
ייתכן שגם טראמפ לא יתמיד במדיניות המיטיבה איתנו – אך רק בזה הוא ייבחן, ולא בנימוסיו.
מנהיגות אמיתית נמדדת גם ביכולת להישיר מבט אל הרוע, ללא פילטרים וללא התנצלויות, ולהכריע אותו
5️⃣ המוסר האמיתי
האזרח הישראלי הפיקח, ובמיוחד הלוחם במילואים שחש על בשרו את הפער בין פטפוטי האולפנים לאמת הקשה של שדה הקרב, מבין שסגנון יפה ו'מתקדם' הוא לרוב מסך עשן מניפולטיבי.
הוא נועד לפרוט על מיתרי הרגש ולכסות על חולשה פנימית, אובדן דרך והיעדר נכונות להחליט החלטות קשות הנדרשות לניצחון. אתיקה של מנהיגות לאומית אמיתית אינה נמדדת ביכולת להימנע מלהעליב את יריביך, או בחיבוק מהתקשורת. היא נמדדת אך ורק ביכולת להבטיח את קיום האומה, לייצר משילות, ביטחון, הרתעה נחרצת וגאווה לאומית. כאשר ישראל ניצבת מול תמנון הטרור האיראני, הבריתות שלנו חייבות להיות מושתתות על עוצמה ועל אינטרסים קיומיים משותפים לשבירת ציר הרשע. מנהיג איתן, בעל שכל ישר ונכונות לפעול בעוצמה, גם אם הוא מצטייר לעיתים כבוטה וגס רוח בעיני הטהרנים של הפרוגרס, עדיף שבעתיים.
אין זו עמדה חסרת מוסר; להפך. זוהי הפסגה העליונה של המוסר היהודי והציבורי – מוסר הבוחר בחיים, בנצח ישראל ובביטחון האזרחים, ובועט החוצה את הנוחות הצדקנית של האסתטיקה המילולית.
באותו הקשר, יש אנשים המזדעזעים מבחור 'עממי' המקלל וחוסם אנשים, ולעומת זאת אינם נבהלים כלל ממשפטן מעונב החוסם לוחמים מלחסל מחבלים.
6️⃣ ללמוד מההיסטוריה
ההיסטוריה מספקת לנו לקחים ברורים. וינסטון צ'רצ'יל היה אדם בוטה, שתיין כבד שסיגרים לא משו מפיו. אילו היה עומד כיום לבחירות מול משטרת המחשבות של התרבות הפרוגרסיבית, ללא ספק היה נפסל על הסף בגין אי-התאמה ל'קוד האתי' החדש. אולם אלמלא אותו מנהיג בלתי-מנומס, שהעז לדבר על דם, עמל, דמעות ויזע, וסירב להיכנע למקסמי השווא של הפייסנות, העולם החופשי כולו היה נופל קורבן למכונת ההשמדה הנאצית.
מנהיגות אמיתית נמדדת גם ביכולת להישיר מבט אל הרוע, ללא פילטרים וללא התנצלויות, ולהכריע אותו.
עלינו להבחין בין אישי לציבורי, בין עיקר לטפל, בין מוסר אמיתי הנבחן לְעולם בהקשרו הרחב לבין אתיקה פרוגרסיבית.
ימים גדולים לפנינו.
