א.
ג'ו ג'יטסו – 'מיומנויות רכות' – הוא שמה של אומנות לחימה יפנית עתיקה, שעשו בה שימוש הסמוראים, בני האצולה הלוחמת ביפן.
בניגוד לענפים אחרים, כגון אִגרוף או קראטה, שבהם עוצמת הלוחם נבחנת בעיקר בכוחו הפיזי, אומנות הלחימה הזו אינה מתמקדת בהפעלת הכוח של המשתמש בה, אלא דווקא בניצול עוצמותיו ותנועתו של היריב נגדו עצמו.
ג'ו ג'יטסו אינה מתבססת על כוח מתפרץ אלא על תמרון חכם.
במקום להיאבק חזיתית – משתמשים בתנופה, בכבידה, במומנטום ובאינרציה כדי להכריע את היריב.
כך יכול אדם קטן קומה, רזה וחסר שרירים להתמודד מול בריון גדול ממדים שיפגוש בסמטה חשוכה. הוא ינצל את התנופה של הבריון עצמו, יזוז בזריזות הצידה בעיתוי הנכון ופשוט ידחוף מעט את היריב תוך שהוא מנצל את מהירותו וכובד משקלו נגדו, ויפיל אותו.
איזה ערך יש בדיון כשאין הסכמה על העובדות ועל המציאות עצמה?
ב.
אירועי שמחת תורה התשפ"ד ניפצו לרסיסים הנחות יסוד במדיניות הלאומית שנכפו עלינו על ידי השמאל ועיצבו את חיינו. רבים חשו את העוול והטעויות שהיו במדיניות הזו, אך לשנות מהלכים כמו הסכמי אוסלו, הנסיגה מלבנון או ההתנתקות לא היה פשוט. כידוע, אבן קטנה שטיפש זורק לבאר, גם אלף חכמים מתקשים להוציא.
המציאות עצמה הוכיחה שערכי השמאל הפרוגרסיבי פשטו את הרגל.
היחס לארץ, למורשת, למשפחה, לזהות היהודית, התפיסה העמוקה מיהו האוהב ומיהו האויב ועוד מושגים רבים – הכול חוזר עתה לאט ובבטחה לבסיס הפשוט של חיינו.
גם אם הדרך שלפנינו עוד ארוכה,
המגמה בעם ישראל ברורה: תזוזה עקבית לכיוון ערכי הימין והמסורת היהודית. מכאן הפחד המדומיין והדחיפוּת בקֶרב השמאל לשנות את המציאות בכל שיטה מניפולטיבית אפשרית.
לשמאל יש קושי מובנה, הולך ומחמיר, לשכנע בצדקת דרכו בזירה הציבורית.
אם יידרש להציג את כוחו חזיתית, 'על השולחן', בהתמודדות גלויה, הוא יפסיד ויובס. לכן השמאל, על שלל ארגוניו ועומק כיסו, אימץ את אומנות הלחימה הפועלת בעורמה, והוא מתמרן את בר הפלוגתא שלו בעזרת ערכיו שלו.
ג.
בעולם תרבותי חסר כל אמת מידה לבחינת אמת ושקר, כאשר כל אחד משחק בפלסטלינה עם המילים ועושה מהשפה קרקס, לא פשוט להתווכח ולהתדיין. איזה ערך יש בדיון כשאין הסכמה על העובדות ועל המציאות עצמה?
אהרן ברק טען בעבר, כי "האמירה שטקסט ברור אינו זקוק לפרשנות היא פשוט דבר הבל – דבר הבל!" ודבריו אלה משמשים עד היום כלי מלחמה רב עוצמה יותר מכל טנק או מטוס.
יאיר לפיד נחשב לפרזנטור הגדול של השיטה הזו. האיש הוא לוליין וֶרבּאלי, משחק במילים כרצונו, אומר דבר והיפוכו, מגדיר מושגים כאוות נפשו.
הוא מגדיר מהי אנטישמיות ומהי תורה, מהי שמרנות ומהי אלימות, ועוד.
נראה שמה שנשאר מהדיון העמוק והרציני הוא רק האינטונציה. המציאות והאמת הן חסרות כל ערך.
לא מנוהל במרחב הציבורי שום דיון ענייני על תפיסות עולם
ד.
על גלי חורבות התרבות הללו קל מאוד למכור כל שקר בעטיפת צלופן נוצצת, ולספר לציבור שהשמאל הוא בעצם הימין האמיתי, שהוא זה שיוכל לממש את חלומותיו של המצביע הימני; ובכלל, כולנו יהודים, ולכן היזהרו מלהתווכח – משום שמחלוקת ושנאת חינם כבר החריבו את בית המקדש, אז סתמו את הפה. למען האחדות כמובן.
ה.
ומה עם האמת?
לקראת שנת בחירות כדאי להיות מוכנים להופעתה החוזרת ונשנית של אומנות הלחימה הזו, הנמצאת פה כבר תקופה ארוכה.
לא מנוהל במרחב הציבורי שום דיון ענייני על תפיסות עולם. רק דקלום ציני של מושגים שדתיים וימניים אוהבים, ניכוסם מחדש והחלפת מהותם.
כך אין לשמאל צורך להתמודד חזיתית בזירה הציבורית. הם פשוט מוכרים לקהל היעד מהמחנה הלאומי את המחשבה, שארגון או מפלגה כלשהם מהמחנה היריב הם שיגשימו את ערכיו.
אחדות, ממלכתיות, ביטחון, גיוס חרדים – השמאל שפעל באופן כושל למען הנושאים האלה מספר לנו שהוא זה שישיג את היעד.
והאמת, מה איתה? הרי יש גם מציאות עובדתית לבחון באופן אמפירי?
טוב, זה אולי משום שלא הקשבתם לפרשן אמנון אברמוביץ, שאמר כך: "קודם כל בוא נתחיל, אין שמאל בבחירות הללו… יאיר גולן אינו שמאל… המחאות נגד ההפיכה המשטרית ונגד השבעה באוקטובר לא היו שמאליות. הייתי אומר – של ימין מרכזי ליברלי, בשום אופן לא שמאל, לא הפגנות של שמאל. והבחירות יהיו בין ימין חרדי, קנאי, לאומני ושרים שרוצים מרחבי שחיתות, לבין ימין–מרכז דמוקרטי".
כך בדיוק נראה ג'ו ג'יטסו פוליטי.
לכן: לפני בירור רציני של תפיסות עולם ראויות, יש לדחות קודם כל על הסף כל מניפולציה בזירה הציבורית.
בקור רוח ובביטחון בנצח ישראל!
